כאב ושיקום

יש לי כנראה אינפקציה במקום שבו נשכחה סיכה אחת. ואני מודאגת כי אחרי מה שעברתי עם זיהום לא בא לי שידור חוזר.

המקום נפוח וכואב

אין לי סבלנות לכלום, לא לדבר עם אף אחד והראש טוחן מחשבות.

רק מחר בבוקר יוציאו לי את זה

 בינתיים כואב לי

אני עצובה וכואבת. ומחזיקה בכוח לא להתפרק.

בעלי היה פה והתפרקתי עליו. 

טוב שהוא קיים וחזק סלע בזלת. פלדה וכל שאר הרפרנטים. 

לא בא לי להיות נחמדה. לא בא לי להיות סבלנית. 

הבן המושלם שלי בא לבקר אותי היום עם אבא שלו. הוא כבר מזהה קולות ומזיז את הראש בהתאם. דיברתי איתו, ממש ניהלתי איתו שיחה על המצב (שלנו בתור משפחה), והקשבתי לקולות היניקה שהשמיע כשהאכלתי אותו. זה הפס קול הכי מושלם בעולם. 

אני לא חושבת שאפשר לתאר עד כמה אני אוהבת אותו. אותנו כמשפחה קטנה. 

מודה כל יום שהם קיימים

היום בפיזיותרפיה הייתי צריכה לדחוק עם הרגליים את דניאל הפיזיותרפיסט, עם כל הצלחה הוא צרח לי כן, אלופה. אז את השרירים הפעלתי אבל יצאתי חירשת מרוב צעקות. 😂😂

נגמר עוד יום

היום אני לא מרגישה טוב, כואב לי הראש ואני חלשה ולמזלי אין לי חום. למרות כל זה, ירדתי מהמיטה לכיסא וישבתי בחוץ,העיקר לא לוותר לעצמי. עכשיו אני במיטה עטופה בשמיכה וחמים לי. רעדתי מקור קודם, וזה הדאיג אותי.

אין לפוסט הזה פאנץ, כותבת את מה שעוברת.

פיזרו את המחלקה שלי ל 4 מחלקות שונות בגלל המצב. איך פתאום הכל בגלל המצב. בסדר.

ישנה איתנו בחדר מישהי שכל הלילה עולה יורדת מהמיטה לכיסא וחזרה. אין לי בעיה עקרונית עם זה, שתעשה מה שהיא רוצה אבל, הכיסא שלה חורק וזה נשמע כמו השחזת סכינים. אני כבר לילה רביעי לא ישנה.

היא לא מאוד רוצה להיות בחדר שלנו ואנחנו לא מאוד רוצות אותה איתנו. אבל אין ברירה בגלל המצב.

אני רוצה לפרגן לכם, אלו שקוראים אותי ומגיבים. לכל אלו שאכפת ומתעניינים.

אתם מרימים לי כל פעם מחדש, בזכותכם אני מרגישה מספיק בטוחה לפרוק ולשתף כי אני יודעת שתמיד אמצע כאן אוזן קשבת.

זה כל כך לא מובן מאליו, אנחנו לא מכירים ובכל זאת גיליתי כאן אנשים שאקח איתי בדרך. 

באמת תודה מכל הלב

היום הלכתי די הרבה עם הליכון מוט וקיבלתי הליכון משלי שאוכל להתהלך לי במחלקה. 

ממש מטיבת לכת רק בצורה עילגת.

אני צריכה להיות מרוצה אבל אני לא. כי אני רחוקה מהיכולות שהיו לי לפני האישפוז.

תרגלתי גם מדרגות והיה לי ככה ככה אבל הפיזיותרפיסטית שלי הייתה מרוצה. 

אחר כך הלכתי בין מקבילים ללא תמיכת ידיים. וכל הפיזיותרפיסטים פשוט עמדו המומים.  שם כבר הרגשתי כמעט כמו עצמי של פעם.

מתי אהיה מרוצה מההתקדמות שלי? אני שואלת את עצמי. אולי רק שאראה איך אני הולכת ללא תמיכה בכלל.

והשיא של היום היה, שהצלחתי לשבת באסלה. 3 חודשים שלא ישבתי באסלה. 

מזה אני מרוצה. אלוהים שיעזור לי.

האחות הראשית הודיעה, שמי שיוצא הביתה בסופש יוצא היום. וכל מי שבקומה 8 כמוני צריך להתפזר בין החדרים. כי זו קומת גג.

עכשיו, לא שיש לי בעיה עקרונית עם זה אבל! לא ממש בא לי להיות ביו פגועי הראש או הצמחים. ואני לא מזלזלת בהם חלילה 

אבל בואו, זה מזיק למורל. אני באמת לא רוצה להיות עם חולים קשים. 

שאלו אותי היום בפיזיותרפיה אם ארצה לצאת בשבועות לכמה שעות.

בשניה הראשונה התלהבתי מאוד וכמובן שאמרתי כן, דקה אחר כך ההגיון התחיל לעבוד

איך אני אסתדר בלי הכיסא ורק עם הליכון ואיך אטפס את המדרגות כי הבית של הורי בנוי מפלסים וטרסות. 

יש לי הרבה על מה לחשוב. רוצה ולא רוצה.

בית לוינשטיין זה כלוב של זהב.

יום של כאב. יום שבו כלום לא הולך, הכל כואב והייאוש גובר. אין באמת סיבה לייאוש אני משתפרת מיום ליום, אבל היום, כלום לא הולך.

כואב לי לשבת, כואב לי לשכב כואב לי ללכת פשוט כואבת. 

אולי הגוף שלי באמת כבר לא מסוגל להאבק. אולי המיינד שלי עייף. 

אולי אני לא מאמינה שבאמת אצליח לתפקד רגיל. ואולי אני מתחילה לעכל שבאמת הייתי בין חיים למוות. 

הדמעות מתהוות להן בקצות העיניים ולא זולגות, אני חושבת שבחצי שנה האחרונה בכיתי בשביל חיים שלמים. 

אני מרחמת על עצמי היום. ואני יודעת שאסור לי. אבל בא לי את בעלי שיחבק אותי כמו שרק הוא יודע ואוכל לבכות עליו נצח. לשאוב ממנו את הכוח.

מן יום שכזה מלא בכאב.

כואב לי