כאב ושיקום

אז מורידים אותי מהכיסא ומעבירים אותי להליכון. זאת אומרת שאני ללא כיסא. 

לא סומכת על הגוף שלי לגמרי. מפחדת שהרגליים לא יעמדו במשימה. תרתי משמע

אבל, הגוף שלי הוכיח שהוא יכול, אז גם את זה אעבור בהצלחה. 

ב 26 לחודש אני משתחררת מהשיקום. 

היום כבר נעמדתי וישבתי בכיסא לבד. כל יום עוד שיפור. ועוד ועוד. 

מעניין מה יקרה השבוע 

קניתי לעצמי היום מתנה.

שרשרת זהב לבן 14k עם תליון שבו יש ננו תנ"ך גם הוא מזהב לבן. (התליון כן, לא התנ"ך).

כי סתם התחשק לי לפנק את עצמי.

עדיין כואב לי המקום עדיין שורף ואני עדיין מפחדת לשבת למרות שאין מגבלה.

המוח זוכר טראומות וזוכר כאב. הדמעות זולגות בשקט כי חשבתי שיהיה אחרת. חשבתי שישר אתיישב בלי בעיה, בלי חשש ולמחרת אתחיל ללכת. 

חוששת מהבוקר חוששת מהרגע שבו אצטרך לשבת על הקקמוביל (כיסא קקי שיש בו חור) ולהכנס למקלחת. חוששת.

נמאס לי מהפחד

הלוואי ויכולתי לעקור את הפחד מהראש

אני אחרי. לא כאב לי כמו שחשבתי שיכאב. 

אני גיבורה. לא צעקתי לא בכיתי. כלום. 

אני באמת באמת גאה בעצמי. 

בא לי לקנות לי מתנה. 

אני שכובה על אלונקה של אמבולנס מחכה לתור שלי בהוצאת התפרים. 

כן מפחדת, מאוד אפילו. רמת החרדה עולה ככל שהזמן נמתח. רוצה להיות כבר אחרי. והנה התור שלי. אלוהים איזה פחד 

היום מוציאים לי את הפלסטיקים סיכות ותפרים.

אני מפחדת שזה יכאב לי, ומרוב שזה מטריד אותי חלמתי שמבשרים לי שזה יהיה בשלבים. והשלב הראשון יהיה בעוד חודש ואחר כך חצי שנה ולבסוף אחרי שנה. ואני זוכרת שבכיתי נורא בחלום הזה.

אני מניחה שיכאב לי נורא אבל אני מזכירה לעצמי שאחר כך אוכל לשבת רגיל ומשם הדרך הביתה קצרה. 

סיימתי את הפעילויות המתוכננות לי להיום. אני אמורה לשמוח שיש לי את כל היום לפנאי. אני רוצה לרדת למטה למרפסת לעשן סיגרייה ואני לא יכולה כי אני עדיין לא מיומנת בלהסיע את הכיסא שלי בעצמי, ולהכנס למעלית בלי שתסגר עלי הדלת זה מסובך כי לא תמיד מספיקים, ובגלל שאני לא יכולה לשבת כמו שצריך עדיין אני חצי שוכבת חצי יושבת בכיסא. זה לא נוח וכואב לי בישבן.

בקיצור, קשה.

אבל היי, מחרתיים אני נוסעת להוצאת תפרים פלסטיקים וסיכות. 

אני חכמה. אני חריפה חדה ואנליטית.

לפעמים בא לי שיתייחסו אלי כאל יפה וטיפשה. זה לא הולך. איך שאני פותחת את הפה ברור לכולם שאני חכמה. 

יפה אני לא. אבל כוסית אני כן. יש לי גוף טוב, כזה שכשאני הולכת ברחוב אנשים מסתובבים וזה לא כי אני מתלבשת פרובוקטיבי. בכלל לא. פשוט יש לי גוף כזה. ישבן מעוגל גבוה, חזה עומד ובטן שטוחה. מעולם לא עשיתי ניתוח קוסמטי ולא הזרקתי בוטוקס. 

אני מאלה שבים לובשות ביקיני ולא חוטיני, שלובשות סקיני ג'ינס עם חולצה גברית מכופרת אוברסייז ועקבים. 

אני גם לא מתאפרת בכלל בכלל. 

רק קרם לחות וזהו. 

ובא לי פעם אחת להיות חלק מקבוצה ולא לבלוט.

רק פעם אחת. 

הפכתי את הבלוג ליומן שיקום. כן, זה לא מיני. ונכון שזה לא מעניין אפחד אלא רק אותי וגם לא תמיד, אבל אני פורקת. 

קצת רקע סביבתי: אני יושבת לי במקום שאנחנו המקומיים בשיקום קוראים לו המרפסת. זה דק די גדול עם ספסלי עץ לאורכו, בדרך כלל הוא מלא בכל אנשי הגלגלים, היום הוא די נטוש, כי ישנם כאלה שיוצאים הביתה בסופי שבוע. 

יש כאן סלבס חלקם מוכרים יותר, חלקם הרבה יותר.

ויש כאן גם כאלה שניצלו מחיסולים.

לא משעמם פה ולי יש בשעה 11:00 ריפוי ועיסוק. חיזוק ידיים בתכלס.