כאב ושיקום

אני פסיכית. אמרתי לפסיכיאטר שדיבר איתי היום. תאשפז אותי כי אני פסיכית.

ביקשתי במסגרת השיקום לדבר עם פסיכיאטר. הגיע גבר חמדמד וניהלנו לנו שיחה נעימה.

סיפרתי שקשה לי לסמוך וכמה אני חרדה מכאב ודווקא היום אני כאובה יותר.ועל כמה שהתסכול תופס מקום מרכזי במיוחד כשאין לי שום שליטה על חיי כרגע,על כמה אני תלויה באחרים ועד כמה זה מכעיס אותי. 

דיברתי ודיברתי והוא שאל ושאל וצחק 

ובסוף - לא רושם לך כדורים. תרצי שיחות עם פסיכולוגית, נהדר. כדורים אין 

היום זה יום לא טוב.

הכל כואב לי. אפילו הריסים. 

עשיתי את זה!!! וואו כמה שאני גאה בי 

עמדתי הלכתי חצי מחלקה וחזרה. 

אני ה ל כ ת י. 

אלוהים איזה אושר

יש לי עוד מעט פיזותרפיה ואני מתה מפחד. היום השטן מלאך שלי שקוראים לה ריטה תרצה שאעמוד ואין לי שום יכולת לעשות את זה. אין, פשוט אין. כי ממצב של שכיבה לדלג על ישיבה כי אני מלאה בסיכות תפרים ופלסטיקים שמושכים לי את העור ומונעים ממני לשבת 90 מעלות. היא רוצה שאעמוד על הרגליים. לא רואה התכנות לדבר הזה מלבד מנוף שימשוך אותי ממצב מאונך למאוזן בלי להפעיל שרירי בטן כי שוב, פלסטיקים תפרים וסיכות...

מתה מפחד. באלוהים אני רועדת מפחד. 

כואב. כואב לי ממש. וזה בהסכמה ובטוח ולחלוטין שפוי ועדיין זה לא בדסמ. זה לא אירוטי, ואני לא נרטבת מזה, אולי רק דומעת. לא אולי. אני בוכה. ואפילו צורחת

וכל העניין הוא לסמוך על אחרים ואני שכל כך עצמאית וסומכת רק על עצמי, מחוסר ברירה אני סומכת על אחרים. וזה קשה. קשה לשחרר, קשה לסמוך אבל אין לי ברירה. 

אין. ואני שונאת את זה. ובסוף כל יום אני נזרקת למיטה כמו שלולית ונותנת לשרירים מנוחה וזה כואב. ובא לי לקלל ובא לי לשבור משהו 

אבל הי, זה לגמרי בהסכמה ולחלוטין שפוי והכי בטוח.

ומפעם לפעם אני מתקדמת. היום למשל למדתי לרדת לבד מהמיטה לכיסא גלגלים. זו התקדמות עצומה מבחינתי.

אבל כואב לי כל כך ואני מסופקת כל כך.

לאט לאט אני חוזרת להרגיש כמו בת אדם. לא קל בשיקום אבל שווה כל כאב העיקר שאחזור לתפקוד מלא

חיבקתי אותו אלי כמו שפינטזתי במשך אלפי דקות, וימים. בהתחלה הוא לא הבין מי זאת שמרטיבה לו את הלחי עם דמעות מלוחות, אבל הוא התרגל אלי מאוד מהר וכאילו לא נפרדנו מעולם, בחיי שאפשר היה לשמוע את הקליק של החיבור מחדש.

אמא ובן

צמד מילים שהן עולם שלם.

הבן שלי, הילד שלי שנרדם לי בידיים, הכי טבעי הכי נכון. סוף סוף פגשתי את הילד שלי

מי ניסה?

יום עצמאות ראשון שלך בלי אמא. אני לא יודעת אם הרעש של הזיקוקים יפחידו אותך, אני לא יודעת אם אתה מרגיש בחסרוני, אתה בן 42 יום, כנראה שאתה לא מרגיש שאני חסרה לך.

זה מטופש מבחינתי לחשוב שאתה מודע, מטופש לכתוב לך כאן מכל המקומות. בעצם אני כותבת את עצמי לעצמי. אתה חסר לי. 

אני יודעת שאתה מוגן ואהוב ומוקף באנשים ומשפחה שאוהבים אותך, אבא שלך והסבים והסבתות ודודים  וכולם רוצים שתהיה מאושר 

וכל מה שבא לי זה לחבק אותך אלי ואני צועקת פנימה  את כאב הגעגוע את הקריעה של הנשמה את החוסר של אמא שרוצה את הילד שלה. 

אני נלחמת בשבילך 

אחרי שהות ארוכה באישפוז סוף סוף היום קיבלתי בשורה טובה.

דווקא ביום הזה שהוא כולו יום של כאב ואובדן באים החיים להראות שאין רק רע. יש גם טוב.

אז אני הולכת  לשיקום במקום שהכי רציתי. במקום הכי טוב בעולם.

אני מאושרת דווקא ביום הזה.הכל כך מורכב