|
|
|
עבדתי היום עם משקולות, זה לא משהו שאני רגילה לו כי אני לא מההולכות לחדר כושר. ובבית לוינשטיין אין וויתורים.
אז מתחילים בקטן ומגדילים את המשקל לאט לאט. לא קל לי אבל אין מצב שאני מוותרת לעצמי, או מרמה בסטים.
הלכו לי הידיים מהמאמץ, אבל כשאין ברירה וזה חובה לעצמי, אני קורעת את עצמי
לא חושבת שעשיתי כושר איזה עשור.
והייקום מחייב אותי. גם את זה אני אעבור
פלדה!
ושוב בית לוינשטיין
ושוב אשפוז ארוך ארוך וכבר אין לי כוח ואני רק רוצה לשבת למטה ולעשן סיגריה ולשתות את ההפוך שלי.
לשבת בשקט עם המחשבות שלי,עם כל מה שעובר עלי, לשבת ולתת לכל הזוועות שעוברות לי במוח מקום. לנסות להרגיע מכל הלחץ
לוקח לי לעשות רשימת בעד ונגד מנטלית די מהר, אולי מהר מרוב האנשים, אמרתי אולי לא להעלב.
לוקח לי להבין מתי אוגרים עלי מידע עוד פחות זמן
הפעם אני מודה אני לא מצליחה לקרוא את שמולי.
אולי בגלל ריבוי האופציות או שפשוט את סקרנית לגבי החיים שלי, בכל מקרה, התמונה תתברר לי בקרוב כמו תמיד
רק בארצות הברית
וזה קורע אותי מצחוק
בא לי לספר על הקשיים על איבוד העצמאות גם אם היא זמנית
בא לי לספר על תחושת השפלה שבכל רגע נתון אני צריכה עזרה.
בא לי לספר על הדמעות שזולגות כאילו מעצמן.
בא לי לספר על מחלקה מדהימה ואנשים טובים, וחברות שמלוות כל יום ולא שופטות.
על חברים טובים שהכרתי בדרך, שיוצאים מגדרם שיהיה לי נעים וסבל, ותחושת החוסר אונים תפחת.
הרשימה מתארכת אבל רק פה בינתיים
נלה
לאבי ובת זוגתו
פאנשי
מי
קוזי
אוריאן
סנדי
מקווה שלא שכחתי אף אחד...
כל השאר זה אחרים
זאת תקופה כזאת שכל החושים שלי חדים כמו תער. כנראה שבגלל המצב הספציפי.
ואני חותכת בלי להסתכל אחורה, מרגישה כמו לביאה בכלוב, שמריחה רקבון ולא עושה כלום עם זה.
ולא זה לא מיני אם מישהו צריך הבהרה
יכולה לעשות רעידת אדמה בכלוב, יכולה לחשוף ולספר ולהוציא את כל מה שאני יודעת.
זה לא איום בכלל זה הצהרת יכולות
אבל אלוהים יודע שזה לא האופי שלי, לא הסט ערכים שלי אבל אם אצטרך אעשה.
לא מכירה את כל החדשים שהצטרפו מקווה שאתם אנשים נחמדים ובעיקר טובים.
התחלתי לבד
נכשלתי לבד
הרמתי את עצמי
לבד
לבד אגיע לפיסגה
החג שאני הכי אוהבת
לראות את כל המדורות מפוזרות, לשמוע צחוק של ילדים, לשבת עד השעות הקטנות של הלילה עם אנשים טובים, לשתות יין טוב.
וה-כי מרשמלו צלוי.
איך נפרדים מאיבר מהגוף כי אין ברירה.
איך מעכלים את זה במוח, אני קוראת פה המון על לביאות ולוחמות וזה כל כך רחוק ממה שאני מרגישה.
יש מצב נתון ואיתו צריך להתמודד, זה נקרא לוחמת? לא יודעת.
אני יודעת אדם שכלתי, שפועל מהראש ויש התנגשות בין הלב שכואב את הפרידה שתהיה, ויש את הראש שמבין שאין ברירה.
הלוואי שבמלחמה הזו הראש ינצח למרות שבא לי לצעוק זה לא פייר.
אבל אין פייר, ובחנות של החיים לכל יש מחיר, והגוף הזה שלי זוכר, כי גוף זוכר, ויש את הפחד מהלא נודע.
אז אולי אומץ זה לעשות גם את מה שאין ברירה למרות הפחד.
זה משנה אם אני לוחמת או לא?
אני פשוט מתמודדת כל פעם מחדש כי אין דרך אחרת.
