כאב ושיקום

אם תראו בים אישה על אופנוע ים, תגידו יפה שלום או בעצם אל 

חזקה מתמיד, ממוקדת מתמיד, חדה כמו תמיד.

ואני לא בשבילכם

אחרי יממה מאוד לא פשוטה, שבה הרגשתי בתחתית של התחתית. התעוררתי בבוקר עם מיזם חדש.

האופטימיות חוזרת לאט לאט

גם אתכם זה משעשע כשנשלטת משוכנעת שהאדון שלה הוא אלוהים?

כי אותי מאוד.

מצאתי את הבית המושלם.

במושב בשרון. 

יאיי לי. ויש לי בדיוק 10 ימים לארוז

3 לפנות בוקר צבע אדום.

לא כיף. הכלב שלי המלטז לא הפסיק לרעוד.

נ מ א ס

בכל מקום מראיינים אנשים שאומרים לטלוויזיה שאנחנו חזקים ולא נעזוב. 

ברחוב לאנשים נמאס, וכל מי שיכול עוזב. 

מחפשת במרכז שוב...

אז שוב בית חולים הפעם קצר. נכנסתי ויצאתי אחרי 4 ימים.

אין לי כוח לארח, אין לי כוח להתארח.

ואין לי כוח לבשל! 

אני רוצה נופש וספא, ולישון לילה שלם

אחרי ההסתגלות הפיזית מגיע הרגע שהנשמה שואלת אוקיי מה היה לנו כאן 

שנתיים וחצי של גהינום, ללא מנוחה לנפש רכבת הרים מטורללת 

אני מסתכלת בארון בגדים שלי ורואה את כל הבגדים שלעולם לא אלבש יותר

פאקינג כואב לי 

שלא לדבר על כל הנעליים\מגפיים\סנדלים שלא אנעל יותר 

מסתכלת על כל הריזורטים שלא אבקר יותר 

מסעדות בתי קפה שלא אשב יותר 

הים

הים 

אני כותבת את הפוסט הזה כשאני סדוקה. עכשיו זו המלחמה ולי נגמר הכוח 

לעולם לא אוכל ללכת לים, הים שאני כל כך אוהבת 

תמיד שאבתי כוח מהאינסופיות והעוצמה שבגלים והריח, המליחות באויר 

זה לעולם לא יחזור 

עצוב לי 

הדמעות זולגות על חיים שהיו על חלומות שהתנפצו על עתיד חמקמק 

לא, אני לא מסכנה, אני סדוקה. 

ועכשיו הזמן לטפל בנפש 

תחזיקו אצבעות שאשאר שפויה 

ושלא יהיה לי כל כך עצוב 

חודש וקצת בעבודה, משרה מלאה. בלי הנחות, אבל ככה רציתי את זה. 

כן יש קושי, בעיקר פיזי כי מנטלית אין עלי. 

נוסעת כל יום 79 ק"מ. כיוון! 

אז אחרי שהתרגלתי לשיגרת עבודה במשרה מלאה שוב, אני מתפנה לדברים אחרים שקצת נזנחו בזמן האחרון. 

מוצאת את עצמי מחדש, מתחברת לעצמי מחדש ובעיקר נושמת. 

יש אור מעבר להרי החושך. יש תקווה ויש עשייה. 

אני יכולה להתחיל להגיד בזהירות אמנם, אני מאושרת. 

חזרתי לעבוד משרה מלאה 

למרות הקטיעה ולמרות הקושי 

עם הפנים קדימה

מוכיחה לעצמי שוב ושוב עד כמה אני יכולה אם אני רוצה