כאב ושיקום

בגלל שמאוד משעמם לי בחיים, ולא עברתי מספיק בשנתיים שלוש האחרונות ,החלטתי להוסיף קצת טוויסט  ועברתי לגור בדרום. 

שקט, שלווה, רוגע, ירוק בעיניים.

עד ששמעתי את השריקה והבום שבא מייד אחריה שהרעיד לי את החלונות בבית.

איזה כיף ,פמפום אדרנלין - כמעט גמרתי. 

*הכותבת הינה צינית להפליא למי שלא קלט 

כולם כולל כולם נוסעים למלדיביים. 

אז יש במלדיביים ים טורקיז וצלול 

ושקיעות מרהיבות

וזריחות לא מהעולם הזה

ואוכל למות

ודגה במים הצלולים שאפשר לגעת

וירידה פרטית לים מתוך החדר

אז מה יש במלדיביים שכולם נוסעים? 🤣

כולם אומרים לי לדבר עם פסיכולוג על כל ה 7 חודשים האחרונים. 

חושבת על זה, לא בדיוק מבינה על מה לדבר איתו.

את הקטיעה עשיתי בדעה צלולה ומתוך "בחירה", והשלמה.

הרי הרגל לא תצמח חזרה, מה הטעם לברבר על זה?

אני אישה ראציונאלית ופרקטית. לא שאלתי למה זה קרה לי, לא בכיתי לאבינו שבשמיים, הבנתי הפנמתי והתקדמתי.

על מה בדיוק לדבר איתו?? 

חוץ מחדר ארונות כל הבית מאורגן ונקי. 

מחר גם זה יסודר.

יש המון קשיים בחיים האמיתיים, לא הכל מונגש, לא הכל מרווח כמו בלוינשטיין מין הסתם, 

המיטה היא מיטה זוגית רגילה ולא מיטת בית חולים מתכווננת , חדר האמבטיה מרווח ככל שיהיה מקשה על התמרון עם כיסא גלגלים.

 הגעתי ביום רביעי. בחמישי בלילה קפץ לי הפקק הראשי ולמי קוראים? לא קוראים! 

פותחים את הארון חשמל, מרימים את הפקק, ואז... בום.

סודר בערך.

ביליתי 3 ימים בבכי וראיתי רק את הקושי, 

בשישי בערב הדלקתי נרות שיהיה זה לא מזיק וביקשתי, שזה בכלל דיסאוננס כי אני לא אדם מאמין.

היום קמתי, ונזכרתי במי שאני, הרכבתי את הפרוטזה והתהלכתי בבית עם הליכון, הכנתי לעצמי כוס קפה וסחבתי אותה עם הליכון ביד אחת.

וזין אני אוותר על המיטה הזוגית שלי, קניתי מזרן של יערות הכרמל

וזהו. החיים  ממשיכים ואני לא אשב אותם בכיסא גלגלים.

הגעתי הביתה, הכל מלא ארגזים סגורים, לא על כולם רשום מה יש בהם, לא מוצאת סכו"ם,  לא כוסות  לא בגדים  בעיקרון צריך להתחיל לפרוק ארגז ארגז ולהתחיל להבין איפה אני רוצה מה.

לא פשוט, אבל אלו החיים האמיתיים.

מחר בבוקר אתחיל במשימה.

מחר אני הולכת הביתה. 

אם היה לי אימוג'י רוקד מאושר ושמחה וצורח בקול מחר הביתה , הייתי מוסיפה.

אבל אין לי כזה מוצלח אז תדמיינו.

הביתה

הביתה

הביתה

מחר סוף סוף. אחרי 7 חודשים ארוכים ארוכים אני הולכת ! תרתי משמע הביתה.

יאייייי לי 

מושלם

אני הולכת מושלם כאילו יש לי רגל.

מושלם מושלם מושלם. אני מרוצה מאוד, עייפה מאוד, ואין ספק שאצטרך פסיכולוג עקב 7 חודשים שהייתי מאושפזת ובלי הילד שלי. 

ביום רביעי אני הולכת הביתה. לא יודעת מה  אעשה ביומיים הראשונים בבית אבל לאחר מכן יש לי תוכנית.

לחזור לעבוד, להיות כמה שיותר עם הילד המושלם שלי, שבטח לא יזהה אותי.

התרכזתי בשיקום שלי ולא נתתי לעולם החיצון לחדור, על כך אני לנצח אהיה אסירת תודה למשפחה שלי שאפשרה לי להתרכז רק בעצמי ובשיקום ודאגו להכל בלעדי.

לחברים שלי פה, שהיו איתי מהרגע הראשון ותמכו, והחזיקו לי את היד גם אם מרחוק.

אני מבטיחה שאעשה מפגש ברגע שאוכל.

תודה לכם ❤️

יום מורכב. הפרוטזה הסופית הכאיבה לי מאוד, צלעתי. וזה לא מקובל עלי, אני רוצה ללכת רגיל, בלי צליעות בלי כאבים.

הראש אמר לי   יופי  יהיה עיכוב בשחרור ואני כבר לא מסוגלת להכיל את המקום הזה. 

בכיתי כמו שילד בוכה, אחרי חצי שעה אספתי את עצמי,  חזרתי לפיזיותרפיה הרכבתי מחדש את הפרוטזה והפעם זה הלך חלק, הלכתי בין מקבילים לבדוק אם אני צולעת , עברתי להליכון הלכתי 500 מטר רגיל! 

הפיזיותרפיסטית שלי הייתה המומה כי ממצב של יאוש חזרתי למצב של לוחמת ולא מוותרת ויהי מה.

אז כן, אני גאה בי מאוד אפילו 😁

רביעי הבא בביתה סוף סוף . סופרת את הימים אחורה. 

5 ימים לא כולל שבת וחג. 

כולל ערבי חג ואולי שישי.

וזהו! הביתה 

עשו לי העברה ביום חמישי, הכל עבד חלק חוץ מזה שהמובילים שכחו מראת וינטאג עומדת. 

מבאס אותי. וזה בסך הכל מראה אבל קניתי אותה כי מאוד אהבתי את המראה העץ הכאילו מקולף בצבע לבן שמנת  ואת זה שהיא מראת גוף עומדת.

והיא באמת מראה יפה.