|
|
|
אני לעולם לא אוכל להיות נשלטת.
אין בי כניעה, רצון לרצות, מזוכיזם או התרפסות.
ניסיתי - זה לא הלך.
כל מי שאי פעם היה איתי בקשר כאן הבין מהר מאוד שבדסמ זה פשוט לא הקטע שלי.
וזה לא עניין של אגו כי אני יודעת לוותר על האגו כשהמצב מצריך. גם כשאהבתי ידעתי לשים גבולות בהיסחפות.
לא נולדתי עם הגן השירותי ובטח לא בשביל לחזק אגו של איזה זכר שצריך הוכחות לאהבה.
אז למה אני כאן? כי בא לי.
החיידק הטורף שטרף את החיידק הטורף נעלם לי מהגוף.
או בשמו המקוצר MARSA
אז אין לי אותו יותר.
רק לקח שנה וחצי וקטיעת רגל.
אבל היי, הגוף שלי נקי וחזק עכשיו.
מרגישה כמו לוחמת שניצחה מלחמה ויש לי הוכחות לכך.
נושאת בגאווה את נזקי המלחמה. העיקר שניצחתי גם אותו.
עכשיו באמת הכל קטן עלי
מוקדש לך ! כן לך.
שעשית את מה שלא עושים, שפעלת בחוסר רגישות משווע.
איך יכולת להגיע עם מי שהגעת בלי לחשוב לרגע איך זה יתקבל ואיך זה יראה.
יצאת אפס וקטן איש לא ראוי.
עד כדי כך לא אכפת לך ??? עד כדי כך אתה רוצה להראות שאתה לא שם זין?
אתה יצאת אפס קטן ומושתן.
את מה שהיא מרגישה אתה לעולם לא תהיה מסוגל להבין אחרת היית מתנהג אחרת לפחות היום. ביום העצוב הזה כל כך
אומרים שלא שופטים אנשים שנמצאים במצוקה ואבל.
אבל אותך ישפטו משמים.
אני עצבנית. אחד החברים הטובים שלי משתחרר מחר.
אני אמביוולנטית בתחושות.
אני מאושרת בשבילו, קצת עצובה בשבילי.
העצבים לא קשורים אליו. השותפה שלי לחדר מעוררת בי צדדים סדיסטיים שלא ידעתי שיש בי.
פשוט בא לי להרביץ לה.
אני סופרת את הימים עד השחרור הביתה.
פלוס מינוס 16 יום. לא כולל את החגים עצמם. כי בערבי חג יש פעילות.
קשה כאן כבר אמרתי, אבל עם השותפה החדשה שלי לחדר זה הופך בלתי נסבל, האנרגיה שהיא שואבת ממני והצורך לתווך לה את המציאות מוציאות אותי מדעתי.
גם ככה אני לא סבלנית לאנשים איטיים, אז על אחת כמה וכמה אנשים מבוגרים שיש להם פיגור "קל".
אולי זה לא יפה, אולי זה לא pc, אבל המצב הזה באמת באמת קשה לי.
היא כל דקה מהיום מבררת איפה אני ומה אני עושה, ומבקשת עזרה בדברים שאין לי אפשרות, יכולת, וכלים מקצועיים לטפל גם בה.
נותרתי נטולת אנרגיות ותשושה וזה רק ב 3 ימי החג.
גם כשאמרתי לה שאני לא יכולה לסדר לה את החיים, והסברתי. אין הבנה.
מותשת.
אני חושבת שיחד עם התהליך הפיזי שאני עוברת, אני הופכת קשוחה יותר מחושלת פנימה.
חותכת את מי שלא מתאים לי בחיים ולא עושה לי טוב בלי שום סנטימנטים.
אם פעם הייתי סלחנית היום אני לא. בלי לחשוב פעמיים. מי שגונב לי אנרגיות לא נמצא בחיי.
את כל האנרגיות שלי אני מקדישה לשיקום.אין לי מקום פנוי במיינד לסרטים ודרמות מיותרות.
אני הולכת על 2 רגליים. זו כבר לא משאלת לב. אני הולכת.
היעד הבא - ריצה קלה. זה לא היה בתכנון, זה אפילו לא היה בחלומות.
זה כמו לטוס לחלל ולרצות עוד , רחוק יותר.
נפתח לי התאבון.
הלכתי היום חצי קילומטר עם הפרוטזה.
לאנשים רגילים זה כלום.
בשבילי זו התקדמות.
אבל, התעייפתי מאוד
קיבלתי תאריך שחרור- סוף סוף אחרי שראיתי גיוסים הולכים ובאים הגיע תורי! ה 19 לחודש המבורך.
יש לי שותפה חדשה לחדר, בת גילי ופה מסתיים הדמיון.
פיגור קל -מאובחנת +תקיפה מינית שחייבת להתקלח 8 פעמים ביום.
בעקרון אין לי בעיה עם זה, הבעיה היא שיש לה סיוטים בלילות ואני לא ישנה!!!
עם הפנים קדימה אני מתחילה לראות את הסוף
הלכתי עם הפרוטזה עשר דקות רצוף, זה לא נחשב הרבה לאנשים רגילים אבל בשביל פעם ראשונה עם פרוטזה זה המון.
הלכתי ישר עם הליכון בלי לעמוד במקבילים
זה לא קורה כל יום לכל קטוע.
אני כרגיל אופטימית.
אני אצא מכאן על 2 רגליים
