נחזור לאותו יום בבייג'ין. השעה היתה 9:56 - ארבע דקות לתחילת המשחה - ופלפס עמד מאחורי המקפצה שלו, מנתר קלות על קצות בהונותיו. כשהכרוז קרא בשמו עלה פלפס על המקפצה כפי שתמיד עשה לפני המשחה, ואז ירד, כפי שתמיד עשה. הוא הניף את זרועותיו שלוש פעמים כפי שעשה לפני כל משחה מאז היה בן שתיים-עשרה. הוא עלה שוב על המקפצה, מיצב עצמו בתנוחה שלו, וכשנשמעה יריית הזינוק, קפץ.
פלפס ידע שמשהו לא בסדר ברגע שהוא פגע במים. במשקפי השחייה שלו היתה רטיבות. הוא לא ידע אם הם דלפו מלמעלה או מלמטה, אבל כשהוא עלה מעל פני המים והתחיל לשחות, הוא קיווה שהדליפה לא תהיה חמורה מדי.
אבל בסיבוב השני כבר נעשה הכל מטושטש. כשהוא הגיע לסיבוב השלישי ולבריכה האחרונה, המשקפיים היו מלאים לגמרי. פלפס לא יכול היה לראות כלום. לא את הקו לאורך קרקעית הבריכה, לא את ה- T השחורה שמסמנת את הקיר הקרב, הוא לא היה יכול לראות כמה תנועות ידיים נשארו לו. עבור רוב השחיינים, לאבד את היכולת לראות באמצע גמר אולימפי, זו סיבה לפאניקה.
פלפס היה רגוע.
כל שאר הדברים באותו יום התנהלו לפי התוכנית. המשקפיים הדולפים היו סטייה קלה, אבל כזאת שהוא היה מוכן אליה. באומן הכריח פעם את פלפס לשחות בבריכה במישיגן בחושך, מפני שהוא רצה להכין אותו לכל הפתעה. חלק מקלטות הווידיאו בראשו של פלפס עסקו בבעיות כאלה. הוא שחזר במוחו את הדרך להתמודד עם בעיה במשקפיים. כשהוא התחיל את הבריכה האחרונה הוא העריך כמה תנועות ידיים יידרשו למאמץ האחרון - תשע עשרה או עשרים, אולי עשרים ואחת – והתחיל לספור. הוא הרגיש רגוע לגמרי ושחה במלוא הכוח. באמצע הבריכה הוא הגביר את המאמץ, הסתערות אחרונה שהפכה לאחת השיטות שלו בהכנעת יריביו. לאחר שמונה-עשרה תנועות ידיים הוא התחיל לצפות לקיר. הוא שמע את שאגות הקהל, אבל מכיוון שהוא היה עיוור, לא היה לו מושג אם הם מעודדים אותו או מישהו אחר. תשע־עשרה תנועות, ואז עשרים. היתה לו תחושה שהוא צריך עוד אחת. כך אמרה לו הקלטת במוחו.
הוא עשה את התנועה העשרים ואחת, תנועה גדולה, הוא גלש עם הזרוע מושטת לפנים, ונגע בקיר. התזמון היה מושלם. כשהוא הסיר את משקפי השחייה והסתכל על לוח התוצאות, הוא ראה את האותיות "WR" – שיא עולם – ליד שמו. הוא זכה במדליית זהב נוספת.
לאחר המשחה שאל אותו אחד העיתונאים איך היתה ההרגשה לשחות בלי לראות. "הרגשתי כמו שדמיינתי את זה", אמר פלפס. זה היה ניצחון אחד נוסף בחיים מלאי ניצחונות קטנים.
מייקל פלפס התחיל לשחות כשהוא היה בן 7 כדי לשרוף קצת מן האנרגיה ששיגעה את אמא שלו ואת המורים שלו. כשמאמן שחיה מקומי בשם בוב באומן ראה את פלג הגוף העליון של פלפס , את הידיים הגדולות, ואת הרגליים הקצרות יחסית, הוא ידע שפלפס יכול להיות אלוף. אבל פלפס היה רגשני מאוד, הוא לא הצליח להרגע לפני תחרויות. הוריו היו אז בהליכי גירושין והוא התקשה להתמודד עם המתח.
מתוך הספר "כוחו של הרגל" צ'רלס דוהיג.
וזה שיר שאני ממש אוהב של איה זהבי פייגלין.
החדשות קשות
הימים רעים
אנחנו מחפשות
לא מוצאות מילים
להסביר כאב
אימה ופחד
עזבי מילים בואי ניסע באוטו
נשים שיר ונצרח ביחד
אחותי
יש לך אותי
כשאת אבודה
דברי איתי
נמצא על מה לצחוק
גם אם קצת בכוח
ראיתי אנשים שאיבדו את הכל
אבל הם לא איבדו את הרצון לשמוח
היי אחות
אנחנו עוד נחזור לרקוד
אחות נרקוד בצער בשמחות
כל הדמעות
בעולם
לא יכבו לא יכבו לא יכבו
את האש שלנו
היי אחות
אנחנו עוד נחזור לרקוד
אחות להאמין בלב הטוב
כל המכות
בעולם
לא ישברו לא ישברו לא ישברו
את האור שלנו
ראיתי שם אישה
שצעקה בלי קול
אני מתפללת בשבילה
שהיא תמצא מזור
המנגינה תחזור
דרך השברים לזרוח
ראיתי ילדים שאיבדו את הכל
אבל הם לא איבדו את הרצון לשמוח
היי אחות
אנחנו עוד נחזור לרקוד
אחות נרקוד בצער בשמחות
כל הדמעות
בעולם
לא יכבו לא יכבו לא יכבו
את האש שלנו
היי אחות
אנחנו עוד נחזור לרקוד
אחות להאמין בלב הטוב
כל המכות
בעולם
לא ישברו לא ישברו לא ישברו
את האור שלנו
היי אחות
אנחנו עוד נחזור לרקוד
אחות גם בצער וגם בשמחות
עוד ניפגש
עוד ניפגש
היי אחות
אנחנו עוד נחזור לרקוד
אחות להאמין בלב הטוב
אחות עוד ניפגש
עוד ניפגש