SERENITY

מיקה היא ילדה יפה,

ממש יפה, עיניים כחולות כמו הים,

גדולות ומימיות,

שיער בגוון ערמוני, חלק.

יש לה גוף חלומי,

קימורים עדינים, דקיקה ובעלת מראה אצילי,

הישבן שלה,

אולי הכי יפה שראיתי,

קטן, שובב, והוא מוצק עד הרגע שאני חופן אותו בידי והוא רך כמו ערימת מרשמלו.

זה תענוג להצליף בו, יש לו מין חן בתנועה מיד לאחר ההצלפה,

מעין קפיצה עדינה,

והוא חוזר למצבו הקודם,

מתחנן להצלפה הבאה.

מיקה גרה אצלי בבניין,

עם ההורים,

היא רק בת 19 אבל עם דעות של פילוסופית.

אני תמיד בוהה בה כשאנחנו ביחד במעלית,

תמיד עיניי הולכות לאיבוד כשאני בוהה במותניה.

היא יודעת,

היא רואה,

אני יכול להישבע שהיא הסמיקה פעם אחת.

היום ירדתי לקנות מצרכים בסופר,

כשחזרתי ראיתי אותה יושבת עצובה על המדרגות,

היא שכחה את המפתח של הבית,

"אל תהיה טורף" חשבתי לעצמי בראש,

"תשלוט בעצמך" ניסיתי לשכנע,

היא כל כך מושלמת.

ההורים שלה חוזרים עוד שעתיים,

חברה שלה לא עונה,

הצייד שבי נלחם.

אנחנו עולים אליי כדי שהיא תשתמש בשירותים.

היא יוצאת מהשירותים,

"את רוצה לשתות משהו?" אני שואל,

"אמממ תודה, מה יש?" היא עונה,

"מים, קולה, תפוזים, בירה" אני אומר,

"בירה" את מבקשת.

אני מסתכל לרגע בעינייה הכחולות,

זה נראה לי לא בסדר,

אבל היא ביקשה,

אני מהורהר טיפה אם זה היה רעיון טוב להעלות אותה לביתי.

את שותה מהבירה,

השפתיים שלך על הבקבוק גורמות לי להשתגע,

יפות,

אדומות ומלאות קצת,

בשרניות קוראים לזה?

בא לי לאכול אותן.

את מפלרטטת עם העיניים שלך או שנדמה לי,

בטח נדמה לי,

אבל זה ממש נראה כך.

אני בוהה בעינייך,

חושב אם לעשות את זה או לא,

לא יכול לחכות, להתמודד עם הידיעה שפספסתי אותך.

ידי אוחזת בלחייך,

מקרבת את פנייך אליי,

את שפתייך לשפתיי,

אני מנשק אותך,

משום מה את מתמסרת לנשיקה.

ידי מטפסת מתחת לחולצתך,

אני מרגיש פטמה זקורה בקצה אצבעותי,

צובט,

ממשש,

חש אותך.

את מתנשפת באוזניי,

אני מרגיש אותך אומרת לי מה את צריכה.

ידי מסדרת את גופך על ארבע,

ישבנך החצוף פונה אליי,

הג'ינס שלך צמוד,

מבליט את צורתו המושלמת.

את מסתכלת אליי במבט מעט מודאג, סקרן, רעב,

ידי נשלחת לחגורתי,

אני שולף אותה ממכנסי,

היא מקופלת בתוך ידי לחצי,

אני טופח בעדינות בישבנך.

את נהנית,

משום מה את לא מתנגדת,

מתמסרת באופן מעורר השתאות,

אני מצליף ומצליף,

חזק.

אני מחליט לקלף ממך את הג'ינס על מנת שאוכל לראות את צבע ישבנך עכשיו.

פסים אדמדמים חוצים אותו.

אני מצליף על ישבנך החשוף,

חזק,

החלטי,

את ספק צועקת ספק נאנחת בכל מכה,

אני מלפף את החגורה סביב צווארך,

מושך את ראשך לאחור,

נושך את אוזנך,

"תתנהגי יפה, תהיי ילדה טובה" אני לוחש לך.

את על ברכייך מולי,

ידי אוחזת בחגורה שמלופפת סביב צווארך,

אני מושך את ראשך אליי בעזרת החגורה,

ביד השנייה סוטר ללחייך,

"תסתכלי עליי" אני אומר,

סוטר לך שוב, יותר חזק.

אצבעותיי בפיך,

מחזיק את לסתך,

מסתכל בעינייך,

רואה דברים בעינייך שנרמזו לי לפעמים במבטים במעלית,

לחייך אדמדמות מעט,

פנים יפות כשל מלאך,

גופך כל כך יפה שם למטה.

"על ארבע" אני אומר,

באיטיות את מסתובבת על ברכייך,

את על ארבע מתחתיי,

ישבנך האדום פונה אליי,

אני סוטר לו,

"תישארי פה" אני אומר,

אני ניגש לחדר,

יש לי שם חבל וויברטור קטנטן ורוד עם שלט אלחוטי שרוטט,

צעצוע מדהים,

אני חוזר עם החבל בידי,

אני קושר את ידייך לרגליי הספה,

את רגלייך אני מפסק מעט,

מצליף בין רגלייך עם חגורתי,

את קופצת מעט,

נרתעת.

אני מצליף בדגדגנך בעזרת החגורה,

מכה,

טופח,

בעדינות,

ולפעמים חזק,

מלטף כשאת קופצת.

אני מחדיר את הויברטור לתוכך,

את רטובה שם למטה,

הוא מחליק פנימה,

אני לוחץ על השלט,

את רועדת מעט,

"זה טוב?" אני שואל אותך,

"כן" את עונה בלחישה.

אני לוחץ על השלט ומכבה את הויברטור,

"תהיי ילדה טובה ואני אדליק אותו" אני אומר,

לשוני עוברת בין רגלייך,

מלקקת אותך,

טועמת אותך,

לשוני עוברת על חור ישבנך,

את זזה מעט,

מתכווצת.

אני מחדיר אצבע לישבנך,

"את תהיי ילדה טובה? את רוצה שאלחץ?" אני שואל,

את לא עונה,

אני מחדיר עוד אצבע לתוכך,

מזיין אותך באצבעותי.

איברי בפתח ישבנך,

לוחץ על החור,

קצהו כמעט נכנס,

אני מטיל את משקלי עלייך,

כמעט כולי נכנס לתוכך בהפתעה,

את צורחת,

"זה כואב, די" את אומרת,

"את אמרת שתהיי ילדה טובה?" אני שואל,

"כן" את עונה בקול רועד,

נשמע שאת בוכה,

"אז תהני מזה" אני אומר ולוחץ על השלט.

הוא רוטט בתוכך,

הצעצוע הורוד,

כנראה מסב לך עונג,

את גונחת,

אני מזיין את ישבנך,

חזק ומהר,

נרגע וחודר לאט ועמוק,

אני מושך את ראשך לאחור בשיערך,

"תגידי שזה טוב לך, תגידי שאת רוצה עוד" אני אומר,

"זה טוב, עוד" את מצליחה להגות בקושי מפיך.

אני מוציא את איברי מישבנך,

הולך למטבח,

משאיר אותך עם הרטט בתוכך,

אני מוציא נר לבנבן מהמגירה,

מדליק אותו.

אני חודר לישבנך שוב,

נר בידי,

מחכה שהשעווה הנוזלית תצטבר,

אני מטפטף על ישבנך טיפות קטנות,

מרגיש את פי הטבעת שלך מתכווץ על איברי כשכל טיפה נוחתת על עורך,

אני עולה לכיוון הגב,

אני כותב על גבך עם השעווה,

"מיקה" אני כותב,

זה יפה,

אני משקיע באותיות,

זה ממש יפה.

לפי תנודותייך נראה שגמרת לא מעט,

ברכייך לא מחזיקות אותך,

לפי השעה ההורים שלך כבר בבית,

הטלפון שלך צלצל מלא פעמים,

אני משחרר אותך מהחבלים,

מציב את פיך מול איברי,

"שימי אותו בפה" אני אומר.

את מוצצת נהדר,

אני אוחז בראשך ומזיין את גרונך,

אבל את עושה עבודה מדהימה גם לבד,

אני מרגיש את איברי מתנפח,

טעון ורוצה להתפרץ בתוכך,

אני גומר בפיך,

מרגיש את הזרע החם ממלא אותו.

את בלעת הכל יפה,

אני מביא לך את השלט ביד,

"קחי, מתנה ממני" אני אומר.

יש לך צעצוע ורוד חדש,

אני מצלם את גבך עם הפלאפון,

את ישבנך האדום,

אני אומר לך לשים את איברי בפיך ומצלם אותך מוצצת אותו.

"תני לי את המספר שלך ואשלח לך את התמונות, לשנינו יהיו מזכרות" אני אומר לך.

לפעמים אני עדיין מסתכל על התמונות,

את אוהבת את שמך שכתבתי בשעווה על גבך,

"לכי הביתה, שלא ידאגו לך" אני אומר,

בלב אני רוצה שתשימי את ראשך על ברכיי לעד.

אני מתיישב על הספה,

בוהה בקיר,

חיוך מטומטם על פניי,

וואו.

זה יקח עוד קצת זמן,

בינתיים יש כזה

נכון נחמד?

 

רוכב מהר,

הצליל המונוטוני מתנגן בדואט עם הלמות לבי,

אוויר קר חותך את לחיי כסכין,

לאן אגיע על מרכבת האניס הזו?

אני נסחף,
 אני חד,
  אני לא כאן.

המלצות לא הוליכו אותי לאבדון,

ניסוי וטעיה הוליכו אותי לפה,

רגליי עייפו,

ידיי רוצות לחוש את רוך עורך בין אצבעותי.

עיניי בוהות קדימה,

ערפל עמום,

לא יודע אם צופן לי משהו או לא.

בכל זאת אמשיך,

רוצה לשמוע את הצלילים את המילים,

לראות את הצבעים, את פיתולי גופך.

גופי מתכסה זיעה,

זכוכית בידי,

שריפה מתקתקה בגרוני.

אני לא כאן,

אולי אני גם לא אני,

אהיה איתך בזמן אחר,

לא אסכן אותך במפגש אכזרי.

ארכב לבד לתוך עולם של חלומות,

חבל שהצטרפתי לרכיבה הזאת,

אני מרגיש שאני מתגעגע,

ראשי סחרחר.

מעניין מה את עושה עכשיו,

איך את מריחה?

אני רוצה שפתיים רכות בין שפתיי,

בידי זכוכית, ריח אניסי חריף בוקע ממנה.

תישארי ילדה טובה בינתיים,

תסתכלי במראה ותביני למה אני כל הזמן אומר שאת כל כך יפה.

אני לא כאן,

יותר מדי אניס,

גם זה קורה.

 

 

את תשבי לידי עם המחשב,

אני אקריא לך ואת תכתבי.

כך אכתוב פוסטים,

את תיענשי על שגיאות כתיב,

פיסוק לא נכון,

וכתיבה איטית מדי.

מה דעתך?

איך אני חרמן..

כל היום ממשש את החגורה כמו חיית מחמד,

מאות ישבנים אדומים בראש שלי,

קופצים,

צעקות,

גניחות,

התנשפויות.

מה קורה פה לעזאזל?

להעלות תמונות וגיפים לבלוג...

זה הוריד לי את המוג'ו.

אלוהים אם אתה קיים תעשה שזה יפתר,

או כלובי :)

אז מה אם מחר עבודה?

לא רוצה לישון!

רוצה להשתגע...