נצנוץ מגיני הזהב של משמר המלך, על שפת הנילוס, סינוורו את עיניה. החול חרך את רגליה ומשקלות הכתפיים שסגרו על צווארה איימו למוטט אותה. אך עיקשותה גאוותה והרצון לרצותו העניקו לה כוחות על אנושיים והיא המשיכה לצעוד על אף המשא הכבד.
זרזיף הזיעה על גווה הארוך והעירום לא נעלם מעיניו, כמו גם המבטים המתחננים והמתגרים ששלחה אל זכרותו המתנופפת מבעד לשלמת העור שלבש. הוא צעד לימינה על החול הלוהט, ראשו היה מעוטר באוריאנוס (נחש קוברה מלכותי) ולגופו חצאית קצרה. לצווארו ענק חרוזים רחב ולרגליו סנדלים. על כתפיו חקוקים בתוך מסגרת שניים משמותיו. הוא היה, ככלות הכל, יורש העצר המלכותי, שלישי לדורו, רעמסס השלישי.
היא היתה שפחה עבריה, עמים שמה. באחד מטיוליו בשוק העברים חשקה בה נפשו, עת האזין לה מתמקחת עם אחד הסוחרים. חייליו אספוה והוא הבטיח לה מחסה בארמונו תמורת לימודי שפת העברים. הוא אהב את חכמת עם העבדים אבל במיוחד אהב את שנינותה שלה ואת יופיה, עת לימדה אותו את שפתה ושיחקה איתו בשח עתיק.
חיש מהר גילה את דעתנותה ועיקשות הליכותיה. היא איימה כי תשלח יד בנפשה אם אך ייגע בה, אך לא היססה לעפעף בעיניה לעברו במבטי זימה. משרתיו סיפרו לו כי הרבתה באוננות באגף המשרתות בקוראה את שמו כשהגיעה לשיאה.
הוא ידע כי תהיה לפילגשו הראשית, אך לפני כן היתה צריכה לעבור בצעידת הגיהנום. צעידה שבסופה רוב העבדים מסיימים בלועו של תנין ומתי מעט זוכים להעקד למזבח. מזבח האלה נות. רק אם תשרוד יוכל ליטול את נשמתה העבריה ולהמירה. החרטום הראשי התעקש.
הוא נמשך לגופה הענוג, שפתיה הרכות, שדיה המושלמים הזקופים בעוז ופטמותיה הקשות כשהית ה בקרבתו.
כך הרהר בעודו רומז לעבד המשקולות, הצועד לצידו, להוסיף עוד משקולת לכתפיה. קומתה שחה והוא שמע אותה מיבבת, ממלמלת בשפת העברים כי יחדל, כי תסכים לכל אם רק יחדל. מי הנילוס הצוננים ליחכו את כפותיו והוא שלף מנדנן את שוט אבני היהלום. רצועת עור ובקציה יהלומים זעירים.
הוא יכין את עכוזה, יצרוב בו כוויות כדי שיוכל לבעול את חור המקדש הקטן שלה, זה שמוליך אל תוכה, לא אל רחמה. הוא יחרוש בה כעגלה. במיומנות השמורה למלכים כיוון את הצליפה הראשונה אל פלח ישבנה. השריפה שחשה הממה אותה אך גם העונג שחשה במפשעתה והיא פלטה זעקת כאב מהולה בעונג עמוק. כאשר ניסתה לשלוח לעברו מבט מתחנן וכואב, פגש השוט את לחיה השני של עכוזה. זרזיפי דם קטנים בצבצו על עורה, בתחינה היא ביקשה לעצור רגע את הצעידה, מערבת מצרית עם שפת עבר, רק כדי להטיל את מימיה, אמרה. אבל הוא רק באצבעו הורה לה להתקדם אל עבר מקדש האלה שנבנה בתום המסלול. הוא שם לב לנוזלי גופה שהטילה בהליכתה והריח בחושיו כי אלו מעורבים במיצי ערוותה. ריחה נעם לחיכו. תוכו זעק להצילה ללטף את כאביה אך הוא ידע כי אין לעצור את צעידת הגהינום פן יבולע לשניהם. הכוח שבידיו, ידע, היה חייהם שלהם.
היא מעולם לא הרגישה כך חסרת אונים ועם זאת היא התענגה על הכאב שהוא כתב על גופה. רגילה היתה להיות בשליטה על חייה. גם כשיפחה ידעה להפעיל את הסובבים אותה לצרכיה. אבל איתו היא פחדה, פחד של איבוד השליטה ורצון להיכנע לו. לתת לכל נקביה פתח שיחדור בה ויעשה בה את מעשיו. נעה ונדה בין המחשבה לבין תחושת העונג של איבוד השליטה וכניעה לדחפיה הקמאיים.
העבד הוסיף עוד משקל שכמעט הכריע אותה על ברכיה עת רגליה נגעו בסוף המסלול בואכה המזבח, אבל היא עשתה את המוטל עליה, למענו ולמענה ושרדה.
כעת הוא נדרך וידע כי עליו לפעול. העבד הוריד את משקלותיה והיא כרעה נפלה על ברכיה אל מול המזבח. השמש זרחה על גופה העירום והבליטה את אחוריה הפעורים לקראתו. במחי אצבע הושיט לו העבד רסן סוסים ובלי שהספיקה לזוז רתם את פיה ברסן. היא מופתעת וכואבת עוד ניסתה להתנגד אך כוחה לא עמד לה.
איברו הזקור נדרך למראה חולשתה והוא במיומנות משך סיכה על אצבעותיו ובמחי כף חדר לחור הצר שלה מאחור. היא הרימה קול צעקה אך הרסן היה בידיו. הוא ידע כי על פי תורת העברים אין לבעול אישה באחוריה פן תאבד נשמתה.
היא חשה בבעתה את אצבעותיו חופרות בתוכה במיומנות תוך שהוא מרחיב את החור הפעור. היא התפתלה בין חובתה לעמה לבין עונג בלתי מוכר שהתפשט בגופה. גניחותיה הזקירו את איברו. קולה נגע בליבו.
מחשבותיה נדדו. גופה היה לה לזרא. זה זמן מה קיוותה וייחלה רק למצוא את הכוחות לזמן לעצמה גבר. מקווה בסתר ליבה שתצליח לשחרר את החומות שבנתה סביבה ושתהין להיחשף כך בפני גבר והנה היא כאן ערום ועריה בשבילו, כואבת מתענגת אך מסורה לו.
הוא אהב את הטקסיות של ביתוק בתוליה האחוריים וחש כיצד היא נעה מתחתיו זועקת לבל ימשיך, מתחננת וגונחת בעונג כי יתמיד. במהירות משח את איברו הזקור בשיקוי שהגיש לו החרטום הראשי ובאיבחה מהירה חדר אליה, פוער את עכוזה במלוא כאבה. באותה שניה ממש בהשפעת השיקוי וכפי שהבטיח הכהן, יצא חלק נשמתה הנסתר מפיה ישר אל טבעת האל אנוביס שענד על אצבעו.
היא הרגישה איך הוא אוחז בנשמתה, בועל וחוקר את אחוריה והעונג שרף בתוכה. הוא חדר אליה, אל חדרי ליבה אשר איש לא ידע. הוא ידעה כאישה והיא נמסרה לזה שהכיר אותה והכיר בה.
בעוד נשמתה בידיו, הוא רכב עליה כסוסה, בועל אותה ומשייך אותה אליו. ממיר את נשמתה מעבריה למצריה. מצליף באחוריה בידיו מסמן אותה ברצבעותיו. והיא בלא שרצתה בכך החלה מרגישה גל אביונה בוער בה, נבנה באחוריה, גדל, מתגלגל לפיתחה. בפישוק רגליים היא מבקשת לקלוט את כל גודלו בפיתחה הצר והדואב. היא כעת תלויה היתה בין עולמו של אל המוות אנוביס ואלת החיים נות.
לפתע בלא כל הכנה גופה התעוות כבמכת ברק, עת גל העונג טלטל אותה, והיא גנחה מבעד לענני הגמירה שלה. הוא, מרגיש את גמירת אחוריה וברגע שגופה היטלטל בשיאה שלה, בשניה זו החזיר לה את נשמתה בפיה. היא היתה לשלו. עוטף אותה בגופו וחש את גופה השברירי בידיו. היא תיקרא מעתה עמיסיס, חשב, על שם ציידת הפריון.
אך עדיין נותר לעשות בה מעשה כדי שתהיה לפילגש רשמית. לתת בה את מה ששמור רק לבנות מלוכה מצריות. הוא הוריד בעדינות את רסן הסוסים בפיה והרים בקלילות את גופה אל החול הרך הניחה על גבה, שם פרש העבד סדין משי עדין. את ראשה הניח על החול וחפר בו מגרעת, שתוכל למשוך ראשה לאחור.
היא פתחה עיניים כאילו מחלום וידעה שנשמתה היא אחרת, קרובה למלכות, בת מצרים אבל שלו. מבעד לעיניה המצועפות ראתה את איברו קרב אל שפתיה והיא ביקשה לקבלו לקירבה, לדעת אותו בתוכה לינוק את זרעו. היא הפשילה ראשה אחור ועיניה ביקשו אותו.
אז שלף את זכרותו ובעודה מתעוררת אל העולם רכן מעל פיה והיא כמקבלת עול מלכות פישקה שפתיה העליונות כדי לקלוט את איברו לינוק את זרעו להתמסר למלכותו.
הוא שהיה מיומן באמנת ההימנעות המצרית החזיק ככל שיכל אך מראה עיניה המתחנן שחרר את מעצוריו והוא זעק בשמה החדש עמיסיס, עד שמגיני הזהב בידי שומריו זעו מעוצמת קולו. בעודו שופך את זירמתו לתוכה מונע ממנה נשימה, מציף את גרונה בזרע המלכותי, הרגיש כיצד היא עוטפת את זכרותו בולעת את זרעו והוא מניח יד אוהבת ומנחמת על מצחה. היא שלו הוא שלה. עמיסיס.
