סרטן הגדי

באבחה שאינה מותירה ספק ועין יבשה אני חודר לטוסיק שלה. ומזיין אותה כנגד ראש המיטה. 

בין אנקה לגניחה היא מסדרת לעצמה כרית כדי לא לקבל מכה בראש עם כל הלומה. פמפום. דפיקה. אני מעיף את הכרית ממנה ומוסיף ספאנק עם יד שלא יודעת רחמים על העכוז שלה. 

צעקה חלושה. היא לא מהקולניות. וממשיך לזיין אותה עמוק בתחת. זה גבול לא גבול שאני חוצה בכל פעם. היא שונאת אנאלי אבל אוהבת את המשמעות העמוקה מאחוריו. שאני עושה בגוף שלה כרצוני. חפץ. כלי. נכס אפריז לומר. צעצוע.

מה את?!

והיא מתקשה להודות ומבקשת שאוציא אותו. מגינה על הראש הנדפק שלה עם היד שלה. ואני מושך את היד שלה מאחורי הגב. אני אוהב שהיא שהראש שלה נדפק בלוח העץ של ראש המיטה עם כל הלומה שלי. מסרב בנימוס להפסיק.

מה את?!

היא מנסה להרחיק את הראש שלה ממשענת המיטה אבל הזין והיד שלי איתנים. מקרב אותה תוך כדי זיון ברוטאלי לקצה. לסוף.

שלא יהיה לך ספק זונה. לא רק עכשיו. בכל רגע של היום. בעבודה. עם קולגות. בבית עם המשפחה. באירוע עם חברות. את צעצוע. זה מה שאת. שהתודעה הזו לא תצא מהראש. בכל פעם שתרטיבי. שתחשבי. שתחלמי. תדעי שאת צעצוע.

מה את?!

אני יכול לשמוע את זה מחלחל פנימה. ההאבקות המיותרת שלה בי כשאני מזיין אותה מסמלת אולי את ההאבקות הפנימית שלה בעצמה. היא יודעת שהיא צעצוע. היא אוהבת שהיא צעצוע. ונכנעת גם להודות בריש גלי. בקול תרועה וחלושה. אסופה ומוכנעת. לקשור אותך זה קל צעצוע שלי. אני אוהב שאת נלחמת בי. בכל פעם מחדש. מאבקת כוחות שתוצאותיו ידועות מראש. וזה רק מוסיף את השימוש שלי בך. צעצוע. משאיר אותו עמוק. דוחק פנימה עד שהביצים כבר רוצות להכנס. מנשק את הראש שלה פעם נוספת בראש המשענת. וקובר אותה בפינה של הפינה של הפינה של המיטה.

מה את?! 

אני. צעצוע.

הגעתי עם עניבה ורודה. קלאסית. נסעתי עד לבני ברק כדי לקנות אותה. חנות עניבות אי שם במרכז מסחרי.  בלומן. תגידו ששלחתי אתכם. היא הגיעה עם פרח סיכה ורדרד שנעצה לראשה אבל מבחינתי כל הורדרד שלה נמצא שם למטה. וזה כל מה שאני צריך. וזה כל מה שמטעין אותה. בין הרגליים שלה ובין העיניים שלה.

הבהילו אותנו שנתלבש טוב כי תור ארוך וזה אבל שנינו דומים והגענו מוכנים. תו ירוק כרטיסים מראש ואימות פרופיל. חמש דקות ונכנסנו פנימה. אולי גם בחסות הזלעפות. אם יש דבר אחד מינורי שהעכיר את הערב הנפלא הזה זה הקור והגשם בעקבותיו בבלקון העישון שם בחוץ. 

וגם מהרגע שנכנסנו אני לא מסוגל להוריד את הידיים ממנה. את הבארבי שנינו מכירים אבל לא בפלטפורמה הזו. וגם אחרי שדגמתי כל ליין אפשרי פה גם לי זה היה חדש. וההתרגשות היתה ניכרת. 

עולים ליציע משמאל ואני מתחרט שלא הבאתי איתי את התיק. מזל שגם זוג ידיים טובות מספיק. ומבט. ולחישה שמדלגת על אוזניה ומגיעה היישר למודעותה. להטוטי ג'אגלינג בין התאים האפורים שלה. ובכל פעם לומד את כמוסותיה מחדש. לא משתעמם לרגע. כמו ילד בחנות צעצועים. מוצא סקרנות שכבלי הטבעת איבדו. ואוהב את זה. למוד ניסיון ומרגיש ירוק. 

המוזיקה נתנה דחיפה כמו המשפט ההוא על כח הכבידה והטירוף. כל מה שצריך הוא רק דחיפה קטנה. והמוזיקה נתנה את זה. מוקפים באנשים יפים ונשים סקסיות למות. ו-ורוד מכל עבר כשכל הורוד שאני צריך נמצא שם למטה. והיא יודעת. 

עלינו גם למזרנים ביציע העליון. ומצאנו דווקא את הפינה הכי מוארת ונצפית. פומביים או לא פומביים. גם שם התחלנו לשחק. הפתיחות והלהיטות לטעום מדברים חדשים של אלזה שלי מדהימה אותי בכל פעם מחדש. 

ודגמנו כל פינה שם במקום המרהיב ביופיו הזה. ועוד נחזור לכשיהיו. רעבים לעוד. מתקפלים מוקדם. כבר בארבע כי צריך לקום מוקדם לשגרה אחרת ועוד רוצה זמן לשחק איתה בבית. היא נרדמת ברכב ואני עדיין לא יכול להוריד את הידיים ממנה. מנקר אבל מגיע בשלום. ועולים ישר למיטה. 

אני זוכר שזיינתי וחזק ומשכתי והכאבתי וסתמתי וחנקתי. אני לא זוכר מתי בדיוק הספקנו להרדם כמו שצריך. החלטתי לקחת את הדגדגן שלה כפרוייקט. פערים להשלים. זאת האמת. וזה כל הורוד שאני צריך. 

לפעמים אני מביט בה ישנה. 

הצייר והצייד. הצייד והצייר.

עם גישה פרטית למבצרה. לגנה.

ביודעין. מתי הקידס אינם והינם. 

לפעמים כמו צייר לפני קנבס ריק. 

אני יודע מה אני רוצה לעשות.

ומשאיר גם המון מקום לדימיון ואילתור.

באיזה צבעים להשתמש ואיזה צבעים להשאיר. 

שמן או מים. גס או עדין. 

לנשק אותה בכל אינצ' בגוף האלוהי שלה. 

גם מקומות שטרם נגעה לשון ושפתיים של גבר. 

להכיר כל קפל וקמט וכתם ונקודה בעור הקנבסי שלה.

להבין רק ממבט עיניי טורקיז את כל מה שהיא נבוכה מידי להגיד לי. לא תמיד צריך יותר. 

לאהוב אותה כי אני אוהב את עצמי קצת יותר מאז. 

ולפעמים כמו מביט בה כמו זאב על קורבנו. 

שניות מעטות לפני ההסתערות. 

על איזה חלק בגוף לנעוץ את שיני. 

להכניע עד חוסר האונים המוחלט. 

ללא חבלים ועזרים. רק בכח היד. והגוף. 

לנעוץ בה ועליה. באיזה מהחורים שאבחר. 

למעוך ולרמוס עם כל קול התנגדות ולו הזוטה ביותר. 

לקבור את ראשה במעמקי הסדינים או מחוץ לגבולות המיטה או מציאותה ולבעול. 

להשתמש. ללא מילה. וללא בטחון. ולדעת מתי להרפות. 

ואולי קצת שונה מהצייר והצייד. 

אני משאיר קצת  מחלקת האלוהים שלי לפעמים הבאות. שאוכל להמשיך לאנוס. ולא להפסיק לאהוב. 

לא תמיד בענווה וברגישות. לא תמיד לאט ובאצילות.

אני בוטש בך ומרסק. מכה ומלטף. מזיין ונוגע. מנשק וצובט. מצליף ומרחף. תוקע ומחדיר. מרדה ולש. סוטר ומענג. מחבק ומחבק חזק יותר. וכל אינצ' ארור  בך. אין אדמה קדושה מידי כשזה נוגע לגוף שלך. מגרש צעצועים אחד שלם. אין חור ונקב נקיים מטומאה. אין ימים אסורים ומותרים. פרוצה בכל רמח אברייך. ועדיין הוא מקדש לסטיות שלי. לפנטזיות הכי אפלות. לכמוסות ולריכולים. לפעמים כמו ילד שמגלה צעצוע מחדש. בסקרנות אינסופי. ולפעמים כמו שחקן פוקר ותיק שלא מסתמך רק על מזל אלא גם קורא שפת גוף ופנים. השולחן וערמת הקלפים כמו כף היד שלו. במקרה הזה ימנית. ולפעמים כמו מגלה ארצות שחושף טפח וחלקה שטרם נכבשה. כשהדבר הנכון הראשון לעשות הוא לתקוע שם דגל. לתבוע בעלות. ולא לצאת ממנה לעולם. עם הזמן אנחנו מוצאים שהגוף שלך זמין לי גם בימים שהמיינד שלך לא תמיד. שגרע וזה. ואת הרי יותר מכולן צריכה לדעת, כפריק של משחקים:) אני לא הולך להשתעמם מהצעצוע הזה שלי. 

אני קם מוקדם בבוקר. שעות חדשות. עוד טעונים מהלילה של אתמול. מרחפים קלות. זה היה אגרסיבי מאי פעם. ולמרות שלא גמרה הפעם האינטנסיביות השאירה הדים. זה השאיר אותות על שנינו. המשכנו בשגרת החיים של שנינו. כל אחד עם התיק שלו אבל הראש שלנו היה במקום אחר. אני רוכן עליה כשהיא עירומה רק בחלק העליון הפעם. אני מכור לגב המלכותי הזה שלה כשהיא ישנה על החזה. זה כאילו אנחנו בסוג של מטריקס. מוצאים את עצמנו מסמסים את אותו משפט אחד לשני באותו רגע. במקום אחר. אנחנו עדיין במיטה. בסלון. במרפסת. משהו בתחושות לא עבר. חלחל ונשאר. ולא משנה מה השגרע שלנו באותו רגע אבל הריחוף הזה נשאר ומבעבע. מוריד בבת אחת את מכנסיה וחוסר לכוס המחזורי שלה. היא ממלמלת לי משהו עם לא... בלה בלה בלה. אבל כל זה לא רלוונטי. אין לי עכבות. אמרתי לה את זה. ומחזור לא מחזור היא הצעצוע שלי והחור שלי מתי שרק ארצה. הכוס שלה ואני עוד בקושי חודש ביחד אבל כבר עברנו דברים מטורפים. ומטורפים יותר עוד נעבור. היא מתחננת בצורה אחרת הפעם. בלה בלה בלה וממשיך לזיין אותה עם זין עטוף בדם. לא רלוונטי. לא אכפת לי. שעות ספורות קודם היא נקשרה למיטתה ונחדרה עם הויבי שלה ושומשה בשרביט שלה. בפעם הראשונה שלה בידי ידיים זרות. מחדיר ונוגע בכוס טמא. התחנונים שלה. בלה בלה בלה רק מוסיפים לי עניין. היא מתפתלת עם הרגליים אך אותם לא רציתי לקשור. רציתי לראות את הרעידת אדמה שהיא כשהיא חרמנית. האדמה בהחלט זזה. איזו שנה מטונפת הולכת להיות לנו זונה מדהימה. 

אני קם לעבודה ומתארגן. בדרך למקלחת שומע רק אל תשכח לשטוף את  בלה בלה בלה. מרחם על כל אותם 'שומרי נידה'. הפסד שלהם. לעולם יותר המחזור שלך לא יהווה אישיו ביני לבין הכוס שלך. שוטף את הדם מהזין ומשועשע מהרעיון. תמיד זה אני זה שמסמן אותה. הפעם זו היא דווקא שסימנה אותי. לא רלוונטי. בוקר טוב זונה שלי. לילה טוב. 

חכי לי בעירום מלא. עם כיסוי העיניים עלייך בחדר השינה. התיק צעצועים שיהיה בחוץ. תקראי לי כשאת מוכנה.

כן אדוני. 

נקודת פתיחה. אני רוכן מאחוריה. ומוציא מהתיק שהבאתי עימי את גליל הניילון השחור. זוג מספריים שגם אותם הכינותי מראש אני מניח בשקט על השידה.  משחרר רצועה קטנה של הניילון. ואז שקט רועש. הנשימות שלה סואנות. זה כיף אחר לעשות את זה עם טרייה. הכל חדש. נוצץ. מסנוור. מפחיד. עלטה בחדר. גם בלי כיסוי העיניים היא לא היתה רואה כלום. ממשיך לרשרש בניילון והיא מתפקעת. חולת שליטה שהיא. פסיכית של קונטרול. חייבת לדעת הכל. ואני נהנה כל כך כשהיא מתפתלת עם חוסר הידיעה הזה. חוסר הוודאות שמכרסם בחומות שביצרה סביבה. מתחיל ללפף את הניילון סביבה. הנשימות שלה נוסקות. כמו שאון של מטוס ממריא. ואני מתמוגג. 'מבזבז' את כל הניילון עליה. לשמחתי אני מביא אותם בצבע שחור אז גם נראים נהדר. עליה. משאיר רק את הראש שלה מחוץ לניילון. הידיים צמודות לגוף. חוסר תנועה מוחלט. חוסר אונים ממכר. מסובב אותה עם הגב למיטה. נשיקה אחת לעורפה. אחת על לחיה ואחת על שפתיה.

סומכת עלי זונה?!

אבל אני לא מחכה ממש לתשובה ודוחף אותה למיטה. אנקת בהלה קצרה נשמעת. והנשימות ממשיכות לנסוק. מתקרב לראש ומסדר שוב את כיסוי העיניים עליה. הפעם עם המספריים ביד. הכל חדש ועטוף באריזת צלופן. קרוב מספיק. זיפ זיפ מרשרש עם המספריים.

יודעת מה זה זונה?

אבל הפעם היא מנחשת.

מעביר את הלהב על העור שלה. עם המפרשים פתוחים.

סוטר על פרצופה. אבל התחינות שלה גם לא שוות איזכור פה בפוסט.  אולי נגזור תלתל אחד. למי זה משנה. וגם עם הכיסוי עיניים אני מבטיח שהיא שומעת את הזחיחות שלי. תלתל אחד. ושולח זוג מפרשים לאחד מהם. לחתוך או לא לחתוך. זו השאלה. חסרת אונים. אני אעשה בך מה שאני רוצה. את לא יכולה לעשות כלום. הלכה השליטה למעשה.

אני עונד קולר לצוואה. ואז פורץ ציר כניסה דרך הניילון לכוס שלה. וזו לא הזיעה העוטפת. הכלבה באמת רטובה עד לשד עצמותיה. מכניס את הסטיספייר ומחדיר לכוס השוקק שלה. ואז קושר חבל בין הלולאה בסטיספייר ללולאה בקולר שלה. ומלפנים ומאחור. כך שהוא נשאר עמוק בפנים ולא יצא מאליו. שיישאר בפנים. 

הלכתי להכין קפה זונה. אל תלכי לשום מקום. היה נדמה לי שאמרה לי משהו. לא משנה. תכף אשוב מומי. 

ואז היא הקדישה לי את זה. לפני שנשארה ב'ארץ' . ממנה באה אלי. אולי היא ממשיכה לתעות בערבה. ואולי לפרוח בין סלעים אחרים.

"אני פוסעת חרש בשביליך
אני נוגעת בעשבי הזמן
אני לומדת את כל משעוליך
חונה ליד כל מעין

אני הולכת במסע אליך
האדמה עיקשת וצרובה
אני לאט פורחת בין סלעיך
כמו איילה תועה בערבה

אני יודעת עוד רבה הדרך
אבל אלך בה עד יכלה כוחי
אתה לי ארץ אבודה לנצח
אך שורשיך כבר בתוך תוכי

תן לי זמן, הושט לי יד
עד נגלה ביחד את הארץ
אני יודעת עוד רבה הדרך
אך שורשיך כבר בתוך תוכי

תן לי זמן, הושט לי יד
עד נגלה ביחד את הארץ
אני יודעת עוד רבה הדרך
אך שורשיך כבר בתוך תוכי

אני מוצאת במסתרי החורש
פינות בן לא דרכה עוד אהבה
ובצילן אפול מוכת סחרחורת
הזאת הארץ הטובה

אני יודעת עד ימי יתמו
לא, לא אבואה עד עמקי ליבך
אך מה יפה הדרך בה השארתי
את פסיעותי שלי על אדמתך

אני יודעת עוד רבה הדרך
אבל אלך בה עד יכלה כוחי
אתה לי ארץ אבודה לנצח
אך שורשיך כבר בתוך תוכי

תן לי זמן, הושט לי יד
עד נגלה ביחד את הארץ
אני יודעת עוד רבה הדרך
אך שורשיך כבר בתוך תוכי"

ולזכרו של יורם טהר לב. 

משעין את הפון על הכתף. 

'היי אמא. נו איך זה לחזור הביתה אחרי בלינסון?'

דוחף עמוק את הזין שלי לפה שלה ומהדק אלי. נהנה לראות אותה נלחמת עם הידיים עלי. ובי. ללא הצלחה.

'וזהו? רק שלוש שעות פיזיותראפיה בשבוע? זה ממש קצת'

סוטר לה בחוזקה על התחת שוב ושוב עם היד הפנויה.תופס לה שוב בשיער ומשחיל עמוק לגרון. מזיין לה שוב את הפה שלה. היא לא מסוגלת לנשום. כבר שכחתי כמה זה כיף לזיין גרון לאחת שלא מיומנת בזה. אוספת נוזלים וריר שיספיקו להטביע...

'מה?! אבל המטפלת שלך אמורה לעשות את זה. תבקשי ממנה.'

נותן מכה חזקה על כף היד המהדקת את הראש שלה אלי. ועוד מכה. היא מנסה להדוף את עצמה החוצה כדי להסדיר נשימה ואני לא נותן.'למה אני עוצר' אעלק.

מעביר את הפון ומשעין על הכתף השניה.

'היא מתפללת בזמן השלוש שעות שהיא איתך?! אמא תדברי עם המשרד שלה שיחליפו אותה נו'.

מוציא לה את הראש ומרחיק מהזין שלי כדי לראות כמה אפשר למתוח את גשר הריר בין הלשון שלה לזין שלי עד שי'ייקרע' ושוב מחזיר באבחה אחת לפה.

'את רוצה שאני אדבר איתם'?

מגביר את הקצב ומצידי שתלמד לנשום מהאף או שתגדל זימים מצידי. ושוב מכה על העורף כשהזין שלי נוקש בעומק הגרון שלה.

'לא אמא. אני לא נוהג עכשיו. אני עושה דברים אחרים'.

זורק אותה לרצפה והודף שוב ושוב את ידיה הברווזיות המנסות לשכנע אותי שהיא באמת נלחמת על אוויר. ועל חופש מדומה.

'כן אמא הילדים בסדר.'

ומתיישב לה על הפרצוף. מחזיר את הפון לכתף הקודמת. והיא מתחילה להרביץ לי על הירכיים ואני רק מנסה לדחוס את הביצים עם הזין פנימה.

'בסדר אני אנסה לבוא עוד השבת. נצא קצת החוצה.'

מוציא אותה ממני ומלביש לה סטירה. איףףףף לא סותמת את הפה את. אני מנסה לדבר פה. מרים את הראש שלה בשיערה ושוב מזיין את הגרון. חזק יותר ברוטאלי יותר. אגרסיבי להפליא. 

'טוב אמא. אני צריך לגמור פה משהו. אני אדבר איתך מחר. '

מזלך שהיא קצת כבדת שמיעה ולא שומעת את כל הרפש שלך פה. סטירה אחת נוספת לפנים ובפעם המאה לתחת. היא חושבת שאם תלטף את עכוזיה בידיה הכאב יאולחש מטבעו. חמודה. זה לא. מושך אותה כמו בובה כשהיא על גבה והראש הפוך מהמיטה. לא זיינו אותך ככה מעולם?!. הפון מצלצל. אני חייב לענות לזה. שקט את. ומשחיל שוב את הזין.

'היי ילד שלי'. 

אני אוהב את זה שאין לנו את השלוש ארבע ו... הטקסיות הבנאלית של הסשן. לתאם סשן. כמו לקבוע פגישה. משהו לרשום בגוגל קלנדר. אני אוהב שמה שיש ביננו זה חייתי. הניצוץ הזה. הסוויצ' הזה שנדלק. אנחנו לא צריכים לתאם ביננו כלום. זה מן צורך קיומי של שנינו. המפלצת כבר לא מתחת למיטה. וכבר לא בארון. אני לא צריך את האישרור בעיניים שלך כשאני רוצה. וגם את לא. עושה רושם שאנחנו לא יכולים אחרת. אני אוהב שאת נלחמת בי. מוכיחה אותי כמה אני חזק. ואת עצמך כמה את למרות מה שאת אומרת על עצמך חלשה. איתי. רק איתי. הניצוץ הזה.החייתיות הזאת. הבהמתיות הזאת. וזה רק מתעצם מפעם לפעם. ויתדרדר מפעם לפעם. אני לא מתעייף מזה. אני לא צריך לנוח. עושה רושם שגם את לא. אני לפעמים חושב כמה התיאום החייתי הזה מושלם. מזין את עצמו. מטעין את עצמו. כמו סוללה שאינה נגמרת. וכמו הקלישאה ההיא אנחנו מתחילים בשיא הכח ואז מגבירים תאוצה. עד שאת מבינה שאת מותשת. מובסת. חלשה מולי. עלה נידף. כמו חיית טרף שאינה משחררת את לסתותיה מהקורבן. עד שהיא מכלה את כוחותיה. ורק אז אני מתחיל לאכול. לטרוף. אני אוהב את זה שאת לא כנועה מטבעך. מתמסרת רק מתוקף 'תפקידנו' בסוואנה הזו. שאת מתמידה לנסות עדיין כל הזמן להשתחרר מלסתותיי. ומפעילה כח. ונלחמת. ומנסה להשתחרר. וללטף שוב ושוב את העור הכואב שלך. ולהיחלץ. כמו שאת יודעת שאני לא אפסיק. כמו שאני יודע שאת לא תפסיקי. והתאבון שלי אלייך רק גדל. והעיניים שלי רק גדולות יותר. והאוזניים שלי רק גדולות יותר. והפה שלי גדול יותר.

והשיניים גדולות יותר. 

שוכבים במיטה שלה. לפעמים זה אחרי. לפעמים זה לפני. היתה לי פעם מישהי שהחוק אצלה שנכנסים למיטה רק בעירום. גם אם זה רק לישון. כך שמתכסים בעיקר בחום גוף וזיעה הדדית. השמיכה נושרת מאליה. הפיג'מה שלה במילא רגע מסחבת רצפה מרב הפשטות ברוטאליות.

היא מראה לי את הפורנו שלה. או לפחות את זה שהיה לפניי. והיתה לי תחושה שזה רק מגרד את פני השטח. זה נועד רק כדי להשביע רעב לרגע. כמו קבעון אוראלי. להעביר לי נושא. הכל השתנה מאז המסיבה ההיא. והיא נפתחת רק יותר. בכל מובן אפשרי. כל כך קלישאתי. 

ויש לי תחושה שאני יודע. את מה שהיא מסרבת להראות לי. נבוכה בסטייה הזו שלה. נדושה ככל שתהיה בכוך הזה פה. ולא יעזור כל ה'זה בסדר' שלי בעולם. היא מזפזפת בין לקבור את הפנים שלה בידיה לבין לקבור אותם בכרית. ואני מתחיל לעשות חיפוש.

אין מצב שאתה מנחש שזה זה. אין מצב. אף אחד לא יודע. 

והנה החיוך הזחוח הזה שוב שלי. אני יודע דבר או שניים. תכף תראי. ואני שם לב שהורידו אותו מרב האתרים מפאת ברוטאליותו. אכזריותו. אבל גם יודע למצוא כשרוצה. 

הידיים שלה מלטפות אותי. מגע של מישהי שעובדת עם הידיים. התחושה הזו שבין ליטוף של כרי האצבעות לבין הנגיעה החצי גסה עד כדי לישת הבשר. וזה מחרמן תמידית. לפעמים הידיים שלה זה כל הויאגרה שאני צריך. והקבעון האוראלי שלה. פאקקקק נכס שאת. 

את מוכנה?! 

אין... אין סיכוי.. אף אחד לא יודע. 

היא כל הזמן זזה. וברב המקרים זה כיף. בעיקר שהזין שלי מדגדג את דפנות הרחם שלה. לפעמים זה מזמין ריתוק oldschool. של ידיים. והזונה הזו יודעת להתגושש. למזלה אני גבר חזק. אני יושב על רגליה עם הלפטופ על העמק של הגב התחתון שלה. והיא חוטפת ספאנק על כל תזוזה שלה. אבל היי... אני הזהרתי. וחוץ מזה. אלה שכנים שלך. לא שלי. 

מוצא את מה שאני די בטוח שזה. fine tunning. בוחר את הגרסה הארוכה. 53 דקות. היא בטח לא מכירה את זה. 

מוכנה? ומגיש לה את הלפטופ עם play מחייך. 

.... 

.... 

.... 

ואז אני קולט שהיא מזהה את הבחורה. 

פאקקקקקקקקקקק!!!!!