אני לא חושב שזה סותר שאני מזיין לך את הצורה בזמן שאת חולה מתה על המיטה שלי.
אני לא חושב שזה סותר כשאת מבקשת כדור לכאבי ראש וברגע אחרי זה אני דופק לך את הראש במעקה בזמן שאני מזיין אותך.
אני לא חושב שזה סותר שאני מפליא בך מכות בקצב של טורנדו על התחת שלך בקצב שאת לא מספיקה אפילו לספור ורגע אחרי חולט לך תה צמחים למיטה.
זה לא סותר שאני נותן לך סטרפסילס לגרון ורגע אחרי דופק לך את אותו גרון עד שהשקדים שלך בוערים.
זה גם לא סותר שאני יכול לזיין אותך תוך כדי בריא תוך כדי רגל שמועכת לך את הראש לרצפה וברגע אחרי מזמין אותך לאכול מהבורשט שהכנתי לשבת.
זה מפליא אותי כשאת מדברת בצרידות של חולת שחפת אבל כשאני מכניס את הזין לחור של התחת שלך על יבש ללא הכנה מוקדמת תרתי משמע את לפתע מגלה ריאות בריאות וצועקת עד רמת הדפיקות בדלת מהשכנים החדשים.
אני אפילו חושב שתבריאי יותר מהר ככה.
זה סותר. את בטח תגידי לי.
סותר מה בדיוק?! ואני אצחק את הצחוק הטבעי המרושע שלי . זה שמהדהד לך במח.
לפני 6 חודשים. יום רביעי, 8 באוקטובר 2025 בשעה 5:37
מעיף את הכרית ממנה שלא יהיה לה איפה לבלוע את הצעקת בכי. רגע אחרי שנכנסתי על יבש לתחת שלה.
ואני אוהב את הצעקת בכי הזו. זה משהו בין צעקה לבין בכי. צריך למצוא מילה יותר מתאימה. כמו הבוחקת שזה שילוב של בוכה/צוחקת. הדברים שאני חושב עליהם כשאני מזיין אותך בתחת.
והיא ממשיכה לצרוח. איףףף בכיינית. טיפת התחשבות. אני מנסה לחשוב פה על משהו. לופת בשיער וממשיך לדהור על יבש בחור של התחת שלה. והיא צורחת היטב לסדינים הכהים.
הנה. קחי השראה. וזורק מול הפנים שלה את החומר סיכה שהייתי יכול להשתמש בו אבל לא. יותר כיף על יבש. יבש זה אחי. דוהר בכח עם יד לופתת בשיער. עם צווחות של צבע אדום וחלון פתוח לשכנים בסוכה.
הבקבוק של החומר סיכה מול העיניים הנוזליות שלה ואני רק מגביר את הקצב. צוכייה. צועקת ובוכיה. מה אומרת? תופס לה את הידיים שיהיה לי קונטרה. ואם התחלתי במהר אני רק ממשיך להגביר. הבכיינית רק ממשיכה לצווח שם ולטנף לי את המצעים.
צוכייה. כן. צועקת ובוכיה. כל עוד בלבב פנימה . נפש יהודי צוכיה. יש? ואני צוחק. את הצחוק המרושע הזה. עם דש החיוך ששומעים מרחוק. אולי את צריכה את החומר סיכה לעיניים? יוצא ממנה כלעומת שנכנסתי. היא כמעט נופלת מהמיטה.
מסתובב לפני שיוצא מהדלת. מה אומרים?
היא ממלמלת משהו.
אני לא שומע!
תודה שזיינת אותי בתחת.
ואז אני יוצא . בכיינית.
לפני 7 חודשים. יום רביעי, 24 בספטמבר 2025 בשעה 4:58
לפני 8 חודשים. יום שני, 25 באוגוסט 2025 בשעה 16:00
מסתכל על המספר של הצו ולא יודע מה לחשוב על זה. רק לפני פחות מחצי שנה סיימתי את הסבב הקודם. אני אפילו לא בגיל שאני חייב לעשות את זה כבר. ואיכשהוא אני כבר לא יכול בלי.
הבוס מלווה אותי על כביש 38 הארור ללא שום תאורה ועם נתיב אחד. רק שתיים וחצי דקות אבל השיר מהדהד בלופ כבר בראש. שונא את הכביש הזה.
הגדוד הזה רק מצטמק מפעם לפעם. ורק הדפוקים כמוני שעוד מתנדבים עדיין פה. את הצעירים שכבר כן באים אני לא מכיר. גם לא רוצה להכיר. לא מאיפה הם. לא במה הם עובדים ולא על רשימת הכיבושים שלהם. אתה מזהה אותם לפי השיפצורים על הנשק. ככל שהוא משופצר יותר אתה 'צעיר' יותר. לך תסביר להם שזה לא משנה כלום.
38 עוד לא נגמר. השיר ב88 כבר התחלף אבל הבוס עדיין בלופ בראש. הוא ו-96. הדשא הסינטטי יחזור. פינת הזולה . הקמין המאולתר. התרומות המנחמות של הג'אנקפוד. תמונות שאני לא יכול למחוק מהראש. הפרדוקס בין הצורך הקיומי להשאר כל הזמן בשליטה או לאבד שליטה ולו לקצת רק כדי לשכוח.
בתא המטען הרוב כבר נמצא. הקסדה הטקטית. המדים שכבר אחרי כביסה. הערכת קפה שאני לא זוכר אם השלמתי שם קפה. מחסנית שאני לא צריך. וסטפן גילטי פלז'ר קינג שעוד לא קראתי. 38 מתקרב לקיצו. ב88 מתחיל לילה לבן של בוב דילן. כל אחד והבוב שלו פעם מישהו אמר לי. ואני מחפש את הבוס ביוטיוב. ללופ אחד נוסף.
בחשכת הלילה. אולי דרך הארובה. עדיפה הכניסה הראשית. אני אנשוף. ואנשוף. היד התחממה. הזרוע משוחררת. תראי איזה ירח מלא הלילה ילדה. הראש מוטה מעט קדימה. אוזניים קפוצות. חיוך רעש. בלי טקסים. בלי רשמיות. בלי היכון אכן. בלי שתיים שלוש ו... זוג עיני טורקיז בורקות באורי הירח. האם תפתחי? האם באמת יש לך ברירה? Then I'll huff, and I'll puff, and I'll blow your house down. אחרי שנת חורף. של מלואים ומלחמה. של אילוצי חיים אחרים. אבל הרעב נשאר בעינו. רעב קדמוני. ילדה כמוך לא תבין. וזוג עיני טורקיז מסתכלות. בוחנות. מנתחות כל פיסת מידע. את האפשרות הטובה ביותר. אין טקסים. אין מילה. אין בטחון. מריח את האוויר. וכל נשימה. בין נשיפה ושאיפה. שואפת איתה תובנות. פיסות מידע כפיסות בשר. אני מזהה את המבט החלול הזה בעיניים. את המח המתרוקן. אני אנשוף . אני ניזון מהפחד שלך. מהאי ידיעה והאי וודאות. מההשלמה של הסוף הבלתי נמנע. מהצעקות שמצטרדות. מהבכי וההיסטריה המחרמנת כל כך. זאב בעור אדם. טורנדו של כאב יגיע. כמו איתן הטבע. בלי רגע. בלי משהו לשתות. אולי חכה רגע. הצחוק המרושע . כמו המבט החודר. הנוקב. את במקום הלא נכון. אני אנשוף. רגליים מתוחות. מבט אחורנית. ירח מלא כאליבי ועד שקט לזוועה. קונצרט של עוצמה חרישית. אני לא צריך כלים כדי להשאיר בך סימנים. אני לא צריך צעצועים כדי לחתום עלייך. ורגע לפני. אני אתן לך להבין. זה המבט הריק בעיניים. זה החיוך הזחוח והרעב. זאת היד הלופתת. נשימה מצמיתה. אלה הטפרים שאת מכירה. הפינה של הפינה של הפינה של המיטה. וזה הכי קרוב לאדמה שתבלע אותך. עוד לפני שהמלתעות ננעצו בך. זה הכאב שאת מכירה. כל כך מכירה.והצחוק המרושע המהדהד בראש שלך. שאת מבינה כמה אני נהנה מזה. וכשאת חושבת אולי שהבכי שלך יגרום לי להפסיק זה רק ידרבן אותי להמשיך. ואת יודעת שאוהב שאת מתה לאט ואת מספיק טפשה. ואני מזנק. כדי לפתוח את הדלת. ומסתער. ולהספיק להגיד לי מילה אחת. רק אחת. בת...
אוחזת בזין העבה שמולה. ביד רכה ועדינה. באצבעות שבריריות שלא ראו ציפורניים מלוטשות ופרנצ'ים למיניהם. אצבעות בתולות מכל טיפוח חיצוני. לטעום או לא לטעום?! קבלתי אישור? היא כבר לא זוכרת. הגבר יושב על הספה מפושק והיא מתחתיו על הבירכיים. מעליו צעירונת. היא לא בטוחה אם היא בגילה או צעירה יותר. לוקחת עוד רגע. עוד שניים. לא יותר. הוא יכעס. היא מכניסה את הזין העסיסי חזרה לכוס של הצעירונת. גם הכוס שלה רטוב כעת אך לא יקבל מענה הלילה. ולא גם בזה שלאחריו.
-----------------
אני שונאת את העיר הזו. וזה בכלל לא משנה כבר אם הרכבת הקלה תהיה מוכנה אי פעם או לא. אני פשוט שונאת אותה. פעם אחת יותר מידי שכחתי את התיק שלה באוטובוס. וזה נראה שזה לא משנה כמה אני מחבקת אותו. פעם אחת יותר מידי. וזה נראה שפשוט אין למי להתקשר. גם לא אליו.
-----------------
"מתחת למגנט מנפאל יש מעטפה קטנה. בתוכה פתק". היא קוראת פתק שעל הדלת. שניה לפני שפתחה אותה בדרך החוצה. " את המעטפה תפתחי רק כשאת חוזרת הביתה". היא מכניסה את המעטפה לכיס של המעיל שהיא חוזרת להתעטף בו. את זה אני לא שוכחת באוטובוס. "יש כלבה קטנה? תהנהי אם הבנת. אין צורך לסובב את הראש. תראי מה קרה לאשת לוט. צאי".
-----------------
הוא מזכיר לי את השיר ההוא של שלום חנוך. זה שאני שומעת בלופים לפעמים. בלי לומר מילה. אני יכולה להיות אצלו שעות והוא יכול לברור מילים. כאילו שיש לו מבחר מצומצם של מילים להשתמש. ויקרה לו משהו איום אם יעבור את המגבלה של המילים. והוא בעיקר מדבר עם העיניים. כמובן עם הידיים. בן של זונה.
-----------------
"לא ! אני לא יכולה. לא! " היא לא מאמינה שהיא אמרה לו לא. כולה מחברת. אבל זו המחברת. היא רושמת שם הכל. אבל הכל. בעיקר עליו לאחרונה. בכתב יד צפוף ומסודר. עם כל עט שהיא מוצאת. פעם אחת לא היה לה עם מה והיא כתבה במרקר. כחול. הרגליים שלה רועדות. היא משפילה את ראשה ומחפשת אדמה להכנס אליה. מה אני אמורה לעשות? פשוט לצאת? לחכות שיתן אישור? מה זה אומר? הוא משחרר? הוא כועס? הוא לא אומר כלום. בן זונה.
----------------
בדרך לאוטובוס היא רואה עוד צעירונת ברחוב השקט מולה. בדיוק קושרת את האופניים שלה לעמוד. היא גם שלו? אולי נחכה ונראה? הוא לא יאהב את זה. ועוד אחת קצת יותר מבוגרת מחפשת מספר מסוים. היא בטוח שלו. מישהו פעם לימד אותה שהמספרים על הבתים בסדר עולה עם כיוון התנועה אבל לא היה לה כח אף פעם לבדוק. היא בטוח אליו. אולי נחכה.
----------------
" 19:43.בדיוק. נכנסת. מחזירה לחור. הולכת."
---------------
מה הוא כתב שם. הוא יידע. אני לא יכולה לראות. אני שונאת את האנשים הקריפיים האלה באוטובוסים בשעות האלה. בעצם בכל שעה. פאקינג שני אוטובוסים הלוך וחזור. אני אמות עד שהקלה תעבוד כבר. אני שונאת את החיים האלה. פעם אחת הנהג עצר בדיוק מעל שלולית ענקית וצעק עלי למה אני לא יוצאת ועוד שניה הוא נוסע. והאפליקציה הזו לא תמיד נכונה וזה לא מגיע בדיוק בזמן. ופעם אחת שכחתי להטעין. אני שונאת את החיים האלה. ואין לי כח להיות נחמדה לאנשים זרים ששואלים אותי שאלות שלא קשורות. בא לי להעלם לתוך ה- massive attack כל הדרך הביתה חזרה. לתוך האוזניות הגדולות האלה.
---------------
והזין העבה שוב דופק את הצעירונת ברגע הראשון שהחזרתי אותו לכוס שלה. וזהו. התפקיד שלי פה נגמר. עוד רגע. עוד שניה. הכוס שלה מתחיל לבעבע. בן של זונה. אני פשוט לא מאמינה. הוא תיזמן את היציאה של הזין בדיוק ברגע שנכנסתי. בן של זונה. היא צעירה יותר ממני . אני בטוחה. ואני שונאת את השיער שלה. והיא מכוערת. ומגעילה. וגם היא בת של זונה.
---------------
עומדת בכניסה לדלת. עם המזל שלי בטח שכחתי את המעטפה. לא. הנה זה פה. מוציאה מעטפה חומה קטנה באצבעות שבריריות ועדינות .בתולות מטיפוח חיצוני. מוציאה פתק ממו קטן בצבע כחול. וקוראת.
אני בפון בשיחה כזו או אחרת והיא שוכבת עם הראש עלי. תוך כדי שיחה אני לופת את השיער שלה וקם לעמידה. מעביר את הפון למחיצה בין האוזן לכתף ומתחיל לזיין לה את הפרצוף. הולם בה חזק . מניח שזה היה מפתיע. כבר אחרי זיון הבוקר. כבר אחרי הקפה השני. כבר אחרי הגיחה לים. רגע לפני שאנחנו מתפזרים לעיסוקים האחרים שלנו.
ממשיך את השיחה והופך אותה בכח על הבטן שלה. מפשיל בפראות מכנס מרושל וחגורה עקשנית. חודר באבשה אחת לכוס שלה. היא חונקת צווחה בקפל של הספה. מתחיל לדפוק את הזונה הזו על הספה ועדיין מדבר בפון. מי אמר שגברים גרועים במולטיטאסקינג. מסיים את השיחה בדיוק כשאני חודר רגע אחרי לחור המלכותי של התחת המכווץ שלה.
היא כנראה הבינה שהשיחה הסתיימה ופולטת צעקה. לא אכפת לי. השכנים שלך. לא שלי. צביטה עזה במותן. כזו שתשאיר חתימה. ודופק אותה בכח בתחת. אני אוהב לדפוק אותה בתחת.
ומה אני אעשה עם הידיים שהתפנו עכשיו. ומתחיל לסטור מ-0 ל200קמ"ש. ללא הכנה מראש. ללא תזמון. ללא חימום. בכח רב. באופן שווה שזה די לא אופייני לי על שני העכוזים. משום מה ברב המקרים יש לי יחס מועדף לעכוז אחד. עכוז אחד בדרך כלל מקבל ממני יותר צומי. הפעם זה באופן שווה.
זה נמשך כמה דקות . חייתי. בהמתי. הצחוק המרושע שלי מתגלגל באוויר. מי שיודעת יודעת. הפסקה הפסקה....היא ממלמלת אי שם מתחת לקפלים בספה. ואני ממשיך לזיין ולדפוק אותה בתחת.הפס...מה? הפסקה?! אמממ מוזר...לא מכיר את המילה. נראה לי היה לי פעם בגב אחד כזה...והלכתי לרופא עור וזה הסתדר.... כזו הפסקה? וממשיך לדפוק בכח. אני אוהב את זה ששומעים את המחיאת ירכיים כשהן מתנגשות.
יוצא ממנה ומקנח בחבטה אחרונה. מתיישב מולה על השזלונג ,מניח את הרגליים עליה ולוקח את הפון חזרה. היא שוכבת שם ללא תזוזה. הפנים שלה אדומות ונעלמות בכרית של הספה.
היא מעיזה להישיר מבט. חולמני. מה הרגע קרה. יכולה לצאת למכולת עכשיו זונה. ואני קם ממנה למקלחת. הלכתי בינתיים לגגל מה זה הפסקה.
