סרטן הגדי

אוטוטו שלושה חודשים אני בשיט הזה. כבר שכחתי מציאות אחרת.  שאני מסיים עבודה והולך לזיין או לסשן. המוד שלי הלך לאיבוד. אני צריך חופש אחרי שכל זה ייגמר. אם בכלל. רחוק מפה. מבחינתי רחוק מכל זן של ציויזילזיה. להתבודד מול גלים גבוהים או חול אינסופי. עם מחברת צהובה דהויה. ועם עט פיילוט שלא נגמרת.

החבר'ה פה משיגים תרומות מכל הבא ליד רק שיהיה לנו נח יותר פה. שנרגיש יותר בבית. בחור הזה פה שלא מיועד בכלל למגורי חיילים. לא כל שכן מילואימניקים עייפים. מביאים מסכים כדי שיוכלו לראות פה את המשחקי כדורגל הבנאליים שלהם.עשינו מגבית כדי לקנות לנו ציוד למטבח מאולתר. לבשל לעצמנו במקום מנות קרב וחמגשיות. יאקקק.  פינת זולה עם פטריות חימום. ועכשיו כרי דשא סינטטי . מאות על מאות מטרים. כדי שהחול והאבק לא יעלו למעלה. ואני רק חושב שעם כל שידרוג כזה הבית רק הולך ומתרחק. עם כל צעד קטן שירגיש לנו יותר בית פה זה הבית שלי שהולך ודוהה. 

רציתי לקרוא לפוסט 'אחרי המלחמה' ואנחנו רחוקים משם בכל כך הרבה מובנים. וזה מה יש. אני שונא את הדשא הסינטטי הזה . ממש שונא . וכן . מה שלא יהיה. זה יהיה פוסט המלחמה האחרון שלי. 

יושב עם חבר מזוקן על תל לא רחוק מהמגנן. משמאלנו טור של D9נים כמו מחכים למסדר. זה הזוי אבל יותר מכל הכוחות והחירני'קים מסביבי אני מרגיש בטוח יותר דווקא ליד הכלים הענקיים הדוממים האלה . הוא מדליק לי סיגריה ואני בכלל לא מעשן. אבל זה סוריאליסטי מידי מכדי לסרב לסיגריה במקום כזה. 

בנסיעה בהאמר יושב מאחורי מפקד השיירה ומסתכל עם עכבר על ההרס והחורבן. קמ' על קמ' של השמדה טוטאלית .וריח עז של גופרית מוות באוויר. כזה שנשאר לי ברכב שלושה ימים אחרי.  אין שום בניין שעומד על תילו. שום עץ שנשאר זקוף. את מה שלא שיטח חיל האוויר אלה הD9ניים ש'וידאו הריגה'.  על מסך מגורען וירוק אני רואה חצי מסך תחתון של הרס וחורבן של עיר שהיתה יכולה להיות סניף של דובאיי אם רק היו חיים שם בני אדם. בחצי השני אני רואה שמיים זרועי כוכבים והמון כוכבים נופלים. מטר של כוכבים נופלים בלילה השחור משחור ההוא. אני לא יודע על מה להסתכל. שתי הקצוות של היופי ושל הכאוס. לנסות למצוא מבעוד מועד מפגע על אחד הגגות של הבניינים השבורים או על עוד שובל סילון של כוכב נופל. אתה זכרת להביע משאלה?? היא שאלה אותי. 

מהמגנן שבתוך אחת החנויות העזתיות יוצאים גברים עטורי שפם וחיוך של כאלה שרואים ציוויליזציה מוכרת. אנחנו פורקים תחמושת ומים. נשקים ואמר"לים. סופגניות וסיגריות. וכל מה שאנחנו רק יכולים להשיג כדי לשמור על הבחורים שלנו שם. 

כשהרכב הבא בתור נכנס לפריקה רגע לפני שנכנסים להאמר אני יושב עם המזוקן על תל מלאכותי שמשקיף לים של עזה. לכמה דקות יש הפסקה של חיל האוויר ושומעים את הגלים. לא רואים כלום. רק שומעים. שואף עוד פעימה ומסתכל על הריק. שיר של אוטיס רדינג מתנגן לי במח. אני והמזוקן לא צריכים לדבר. אבל נראה לי שאותו שיר מתנגן גם אצלו. מתרגלים לחושך הזה. לחושך ולאורות הסטיקלייטים האדומים מסביב. דקה תזוזה שומעים בקשר. ואני המזוקן לוקחים עוד רגע. יושבים על המזח במפרץ. ומקשיבים. שכחתי להביע משאלה. 

ומה אתה היית הכי רוצה שיהיה לך עכשיו?! 

עזה הפכה לסוג של אטרקציה. כולם רוצים לעשות סיבוב ולספר בבית. אולי תמונה וברקע הררי הריסות הבתים שבמציאות כמובן הרבה יותר מרשים. קמ' על קמ' של הרס מוחלט. כאלה שראיתי רק במטאל ג'אקט של קיובריק. נשארנו חיילים של מועדון מיקי מאוס. רק עכשיו במקום גלידת קראנצ' פיסטוק אנחנו מחפשים כל דבר עם סיומת טקטי. קסדות. מתאמים. קונדומים.  האוויר לא אותו אוויר. קלישאה של ריח של מוות.  ההרגשה שאתה נמצא ביקום מקביל. ורק במרחק של כמה דקות נסיעה מאחד יערות הטבח הנורא. שלשמו התכנסנו פה. מי נרשם למחזור הבא של הקייטנה? נוסעים בשיירה ארוכה. האמר בפרונט. כלים אחרים מאחורה. וציוד אינסופי ללוחמים. שבאמת עשויים ללא חת. אתה מבין שהחייל הפשוט הוא הכי מקצועי שיש. זה הצבא כגוף לא מקצועי. וגם פה יש אנשים שממש לא מתאימים לתפקיד שהונחת להם. פרצופה של מדינה . יש כאלה פה שאני נשבע שהם מהשיחת טלפון של ה'תארגנו לי צוות של קלאצ'ים וסופות וכמה מסוקים וחבר'ה שאני בונה'.  מצויידים במילה האחרונה. תרתי.   כמו אחרון הרמבואים. אז מה היית רוצה שיהיה לך עכשיו?! ממש עכשיו. ביד. עושים סבב של כל הגדוד. נרשמים למחזור הבא של הכניסה והיציאה לקייטנת עזה .ההדרכות והתדריכים  נשמעים  כבר כמו תדריך הדיילות בטיסה. מכירים את הנוהל. תתקדמו.  המוראל גבוה. כבר לא עושים לעצמנו קדיש כמו בימי לבנון. ההומור השחור עוד לא הגיע אלינו. יש עוד זמן. כנראה. אני חושב כרגע רק על דבר אחד.  דבר אחד שהייתי רוצה.  חותמים על עוד כמה מחסניות מעבר לקבועים. משלימים ציוד מאלה שכרגע נשארים מאחור. מתחיילים כמו שלא התחיילנו בכל ימי המילואים שלנו ביחד. צמאים להתקלות. לתת אש. לתת בראש. ואני בכלל לא חסיד גדול של וויסקי אני מסביר להם. אני עם שורשים אוקראינים. אצלי זה לבן נקי. אבל אם היתה לי בחירה. וויסקי זה מה שאני רוצה. ג'וני שחור. שתי קוביות . לא יותר. ועכשיו. מתחילים תנועה. 

 

מוציא את הזין מהשקית החומה וממשיך במשימות בית. מתעלם מרעשי רקע . כל מיני גניחות לא מרוצות כאלה. לשון שמשתרבבת לה מחוץ לשקית חומה .מכין לעצמי קפה. זה קטע שבעבודה אני שותה את הבוץ הראשון בארבע וחצי בבוקר. את הבוץ השני בשש. ומשם אני כבר מאבד ספירה ואילו בבית אני שותה טסטר. ראבאק. חוזר לשקית החומה בעודי מתקשר לאמא שלי ונועץ שוב את הפלאג עמוק עמוק בטוסיק של השקית חומה. מדבר עם אמא ואני דוחס עוד פלאג אחד קטן לטוסיק של השקית יחד עם הפלאג שכבר נמצא שם. עוד קצת מאמץ ותצליחי. לא לא אמא. דברתי עם שקית. סיפור ארוך. עזבי. הנאקות שלה נשמעות היטב. ותירוצים יש למכביר.

סוגר את השיחה ומעניק כאפת השכמה לשקית שהעיזה להכניס את הלשון חזרה. חוזר לזיין לה את הגרון . הלשון המשורבבת מבייתת לי את הגרון שלה. מהרהר אם זה מאוחר להתייעץ עם המתווך של הדירה בעודי משפד לשקית את הגרון. השיחה ממתינה למענה ואני מועך את השקית על הזין וממשיך בסטירות רענון. השקית אוהבת את זה יותר ממני . הזין הזה מסנן אותי. בן של.

משחרר חבלים וגורר את השקית לשירותים עם לפיתת שיער קרקפת. מכניס את השקית לאסלה ומזיין אותה בכוס. לא מגיע לשקית שאזיין אותה בתחת. מוריד את המים והשקית הזו נשטפת ונרטבת. מסתכל על הקיר .וואלה. אתקין פה מדף פה למעלה .

 

 

גם את השואה הזאת אנחנו נשרוד אבא. 

כל אחד בחלקת האלוהים הקטנה שלו. 

אנחנו נתמוך. נעזור. ונהיה קשובים. 

לבני ביתנו. למשפחות שלנו. לאנשים שאנחנו אוהבים בחיינו. וקודם כל לעצמנו .

למענך אבא. אבל בעיקר למעננו. 

כדי שנזכור. 

על מה היה שווה להילחם פה .

 

 

 

 

תכנסו תכנסו...ואני פותח להם את הדלת לרווחה. הם תופסים אותי באמצע בינג' על הסדרה שאני רואה. שעת נעילה. 

הם נכנסים מהוססים. מעט ביישנים. שני בחורים צעירים ובחורה. אחד מהם חובש כיפה.

הסלון שלי מוקף בכוורות על כוורות. של אקאה. כולם באותו גוון. אלון מולבן. או איך שהם לא קוראים לזה. ועליהם ספרים על גבי ספרים. בחלקם בשתי שורות. אחורית וקדמית. אלפים מהם. ספרים על גבי ספרים. סדרות שלמות של ספרים כמו של סטפן קינג, משחקי הכס או הארי פוטר. חלקם של הוצאות. מדף שלם שמוקדש לפריטים נדירים. הם נכנסים ומתלהבים מהשפע הגדול.

מציע להם קפה או לפחות שתייה קרה. מתנצל שאין לי כיבוד. צריך לשפר את כישורי הכנסת האורחים שלי. הם מסרבים בנימוס.

לרגלי השולחן במרכז הסלון שוכבת צעצוע על בטנה. קשורה בידייה ורגלייה מאחורי גבה ותחתון שהקפדתי לא לכבס טחוב בתוך פיה. 

בקיר ממול כוורת מדפים של משחקי הלוח שלי. ר ק עוד אחד מהפטישים.הם באו להשאיל משחק לוח מאחר והספרייה שלהם די דלה. אני בדרך כלל לא משאיל דברים החוצה. אבל אני די סומך על הבחור ההוא עם הכיפה.

הם מתעלמים מהצעצוע ודי נזהרים שלא לדרוך עליה. ניגשים לקיר השני ומסתכלים. 

נהמה חלושה נשמעת. היה נדמה לי לרגע שזה מתוך הבית. מוזר. אני עומד איתם מול הכוורת של המשחקים ומסביר להם על כמה מהם. מה הם בדיוק רוצים ומנסה להתאים אחד בשבילם. משביע את הבחור הדתי להחזיר לי את זה לקראת הסופש. בכל זאת סופש ילדים והמשחק הספציפי ההוא רואה שולחן. אנחנו ממשיכים לדבר והרגל השמאלית שלי על הגב של הצעצוע. 

עוד נהמה נשמעת. 

תתעלמו. זה כלום. שום דבר. סתם צעצוע ששכחתי על הרצפה. למי זה לא קורה. והם צוחקים. 

. מביטים עוד מבט אחד לעבר הסלון והכוורות ספרים.  

הם פונים לדלת והצעצוע קצת מתחיל לזוז. פותח להם את הדלת ושם לב שלא הצעתי להם אפילו להשיל את מעיליהם. פותח את המקרר ושם לב שלא נשאר לי אפילו חלב למקרה שירצו.  שיט. אני בהחלט צריך לשפר את כישורי הכנסת האורחים שלי. 

טורק את הדלת ומסתכל על הצעצוע. הנהמה יותר חזקה. הצעצוע זז ימינה ושמאלה. אולי מנסה להוציא לבד את הפלאגים שתקועים שם. אמממ לוודא שהם שם או לא. אולי לא. מתיישב על הספה. קודם כל אסיים לראות את הפרק.

עוד ערב. הסתיו מתחיל לתת את אותותיו. רעש גדול מאיים להגיע ממול לבית ברחוב השקט. זה לא שבונים בניין אחד. בונים שם שכונה שלמה. 

דופק בדלת ושומע את הכלב הקטן שמח לקראתי מאחוריה . הדלת נפתחת. ראש קטן מציץ מאחורי הדלת. עינים חומות עגולות ובוחנות. שאין אף אחד שם איתי בחדר המדרגות .היא תופסת בג'קט ומכניסה אותי פנימה. דוחפת אותי מאחוריה לכיוון הספה ומפילה אותי עליה. אני עוד לא מספיק להסתובב וקטנה עירומה כביום היוולדה מתנפלת עלי ויושבת עלי ומנשקת אותי בכל מקום. 

אם הייתי בוחר רגע. מכל הרגעים. מכל החוויות והסיטואציות. המשחקים והסשנים. המסיבות הפרטיות וההמוניות. מכל הפומביות והפרטיות. מכל ספקטרום הסטיות שלי ושלה. הייתי בוחר את הרגע הזה . שוב. 

ושוב 

ושוב.

ידענו שזה יקרה. שמתישהוא נתקדם הלאה בחיים. אני אחפש מערכת יחסים בוגרת ואולי נושקת קצת יותר לגילי. ואת תחפשי להקים משפחה. ואם לרגע אחד זה היה על הפרק. זה לא היה הוגן. לשנינו. זה לא היה יכול להיות איתי. עם מישהו שחצי חיים כבר מאחוריו. 

על חלק מהסטיות כתבתי . על חלקם האחר עוד אכתוב. וחלק גדול אשאיר לעצמי. לנו. על הספה ההיא. על המיטה ההיא. ובהרבה מקומות נוספים. לא את כל הזכרונות אני רוצה לשתף. חלקם הגדול אשאיר לעצמי.

וכתבתי לא מעט. אבא מזיין קטנה בבוקר. אבא עושה אמבטיה  לקטנה. אבא משכיב קטנה לישון. ועכשיו . אבא נפרד מקטנה .

אני תמיד אוהב אותך קטנה. היית מיוחדת מהיום הראשון עוד בבית קפה ההוא עם רב המלצרים שתמיד שוכח מה הזמנו. עד לאמש ועד עולם. השארת חותם שאחרות לא השאירו. לימדת אותי דברים שבוגרות ממך לא לימדו . וקבעת חלקה קטנה בלב שלי. 

בהצלחה ילדה שלי. את מיוחדת במינה. אני עדיין פה. אני לא הולך לשום מקום. אולי לא אהיה האבוש שלך יותר. אבל את תמיד תהיי הקטנה שלי. 

להתראות קטנה.

 

 

 

הגיע הזמן לאגד את כל הסטיות. הסיפורים. הסיטואציות. האקטים. הפנטזיות. החולות והבריאות. ובעיקר החולניות. 

אלה שכתבתי. אלה שנפסלו. אלה  שנמצאים עמוק במגירה. ואלה שעוד לא נכתבו. 

 

תודה.

הכח הראשון תמיד יהיו סדירניקים . אלה שבני 18 ו20. וזה נכון שהם יותר מאומנים מאיתנו. בטח מאזרחים שמתאמנים פעם בשנה. יותר בכושר מאיתנו. ודווקא אלה בשר התותחים.

והייתי רוצה לפעמים  להיות שם במקומם. במקום  אלה שלא זיינו. אלה שלא התרגשו מנשיקה. לא התעלסו מאחורי הגב של ההורים. לא החזיקו חזק את היד שלה כי אחרת הלב יורד לתחתונים. במקום אלה שלא זיינו הרבה וקצת חקרו מה הם אוהבים ומה לא. אלה שלא טיילו בעולם. בקושי טיילו בארץ.  אלה שלא התחתנו והתגרשו. אלה שלא חוו אובדן. מכל סוג שהוא. של קרוב. של קשר. של הורה. אלה שכל החיים עוד לפניהם. 

כשחפשתי באפטר האחרון את הדיסקיות שלי מצאתי את אותות המלחמה שקבלתי. יותר מידי לאדם בגילי. אני מרשה לעצמי לקוות. שהאות הנוכחי יהיה גם האחרון.