סרטן הגדי

נכנס לבית. מסתכל מסביב ורואה שהסלון די מסודר. במטבח מחכה  ארוחה חמה . צלחת מלאה בכל טוב. סכו"ם תואם. כוסית יין אדום. נהדר. האוכל גם די חם . משאיר שם את הכל. מישהי כבר תפנה את זה.

מסיים לאכול והולך להשתין. לאחר מכן נכנס לחדר השינה. זונה יפה מחכה שם על ארבע. עם התחת לכיוון הנכון. צעיף משי כרוך לראשה. מתחיל לזיין אותה ודווקא בא בטוסיק שלה. בחור הצר של הטוסיק שלה. נכנס באין מפריע ומזיין את הזונה בטוסיק.  גומר על הטוסיק שלה ויוצא החוצה. היא צווחת מההפתעה. זה לא אמור להפריע. זה לא הפריע אף פעם. 

מגבת נקיה מחכה על הדלת. הדוד חומם עוד לפני. אחרי שמתקלח שם לב שהזונה עדיין שם ולא משה ממקומה.שולח מסרון. כעבור דקה מקבל טלפון.

איך היה?! אני שואל אותו. 

מעולה. הוא עונה לי. היין היה מצוין. להבא אפשר לוותר על הלחם. 

אני יודע היכן את מתגוררת. ויודע מה סידור הראייה עם הילדים. מתי הם אצלך. ובעיקר מתי הם לא. זה קבוע וברור כמו מערכת השמש. 

יש לי את המפתח לדירה שלך. את בטח משערת שזה היה קורה מתישהוא. את רק לא יודעת מתי. בטח אהיה 'עסוק' באותו ערב באמתלה משפחתית/אישית שלא קשורה אלייך. ואת תקני את זה כמו הזונה הטובה שאת.

הכלב של השכנים לבטח יתחיל לנבוח. אבל הוא תמיד ינבח. אף אחד לא יטרח לבדוק על מה הפעם בשעה 4 לפנות בוקר. למה דווקא 4?! כי זו בערך בשעה שבה אתפוס אותך בשעת השינה הכי עמוקה שלך. 

סוגר את הדלת חרישית. לא צריך מפתח אפילו. כל רעש ולו הקטן ביותר יהיה מיותר. אף אחד לא ידפוק בדלת. אף אחד לא ישאל למה ומה . חולץ נעליים בכניסה ומתחיל להתפשט. מתקרב בצעדים אפלים לחדר השינה שלך .

הפעולות שלי צריכות להיות מהירות. ייקח לך בין שניה עד לחמש שניות לזהות שזה אני. ואלה החמש שניות הקריטיות. אני חי בשביל אותן חמש שניות . היד הענקית שנכרכת סביב הצוואר שלך ותחסום לך את הפה ואת האף. את תתעוררי בתחושת פאניקה וחוסר נשימה. זה עוד מוקדם ואת לא תדעי מה קורה. ההכרה הזו טרם חדרה. היד השניה תקרע את התחתונים שלך ולפני שתוכלי אפילו לנשום נשימה ראשונה מרגע התעוררות האונס הזו אחדור לך על יבש לתחת שלך. זונה. 

ואת תרגישי את הידיים שלי. תסניפי את ריח הגוף שלי המוכר לך כל כך. ואת תזהי את המגע שלי. וגם בלי להסתכל את תוכלי לראות את החיוך הזחוח שלי. על אף כל האימה הזו. והחיוך הפנימי יתחיל להתפשט בך.

ואת כל זה אעשה בחמש שניות. או לפחות אשאף לחמש שניות.  וזה המון זמן. אולי אפילו עשר. ויעבור המון זמן עד שתעכלי מה שקורה לך. ואחרי שההכרה תדביק את הפער את תתחילי להנות זונה . 

אבל תהני יותר מידי זונה. אל. כי בפעם הבאה שזה יקרה... בפעם הבאה...

זה יהיה זר.

ארבע לפנות בוקר. בין שישי לשבת. יציקה אנאלית לזונה שישנה לידי. אחרי כמה דקות  אני כבר על הכבישים. נוסע על כביש שש צפון בשעה החשוכה שלפני עלות השחר. לילה של אלבומים מלווה אותי כשבפעם הכבש השישה עשר. לצידי זונה יפה שישנה עם הפנים לחלון. לוגם לגימה אחרונה מהאספרסו הארוך שהכנתי ביציאה מהבית. שולף זוג מסטיקים. יד אחת על ההגה. היד השניה עליה. וזאת כל ה'יוגה' שאני צריך. 

שש בבוקר אנחנו כבר בשמורת טבע אי שם בצפון. רק אנחנו לבד. רוכבי האופניים אפילו עוד לא הגיעו. תכף נמצא שיח בודד כדי לבצע זממים. אפילו שניים. 

יותר מאוחר נמצא ספסל פיקניק. ארתיח מים לקפה ותה של בוקר. ננשנש ירקות עם ביצים קשות וגבינת פסטו קשה. קריר בחוץ.נתחמם אחרי זה ברכב ובבית.  לכי לישון זונה שלי. כשנגיע הביתה את תתני לי לישון ואני אתן לך למצוץ. 88fm עדיין ברקע. ויישאר עד הבית. זונה ישנה לידי עם הפנים לחלון. ואני נשארתי עם הרעמים והברקים. יהונתן גפן כתב שלעיתים רחוקות אתה פוגש רעם נחמד. ועם הברקים אני יודע שנסתדר ילדה. האם נצלח את הרעמים? האם אוכל לרעמים שלך? האם תוכלי לצלוח את הרעמים שלי?!  

הלילה תהיה אלימות זונה שלי.

מזוקקת וטהורה. של נפש מדממת וראש סוטה.

של נשימה כבדה וחרחור של ממש רגע אחרי של חוסר האונים המוחלט שלך. 

של התבוסה. ההכנעה. 

של רגע אחד. ואולי יותר. של אימה. 

אלימות מחושבת ולא מרוסנת. 

להביא אותך לסטייט אוף מיינד של גוש הבשר עם החורים שאת. 

הדלת תיטרק. התריסים מוגפים. האור כבה. 

החשכה במילא תגיע אלייך הרבה לפני. 

חילול של כל הדברים המותרים והאסורים גם יחד.

השכנים יכולים לקפוץ לי. 

זאת תהיה אלימות של ידיים בעיקר. 

זאת תהיה אלימות הכי לא טקסית שיש.

הצעצועים יישארו מעל הארון. 

אני לא באמת צריך חבלים כדי להצמית אותך.

גם את לא.

כל מה שצריך זו לחישה ברורה. ומבט חודר ועמוק. 

הידיעה שאני מקיים את מה שאני מבטיח. 

וכל הבל פה שלך. כל אבחה. כל רפרוף ולו הקל שבאצבעות. 

הלילה תהיה אלימות.

כזו שמזמן לא היתה. 

כזו שמשאירה סימנים. 

את תתעוררי לרגע. מעילפון לעילפון. 

ההכרה הזו שמזיינים אותך באותו רגע. 

ואת מעורפלת ברמה כזו שאת לא בטוחה באיזה חור. 

ונושמת מיציקה ליקיצה. 

ומתמוטטת שוב. 

הלילה תהיה אלימות. 

וברגע אחד אחרי,

אחרי שתתאפסי ותתעשתי,

אחרי שתסדירי נשימה ,

ותשאלי את עצמך כמה זמן את ככה,

זה הרגע שאת פשוט תבקשי

שוב.

ולא.

לא שכחתי לרגע את החצי שעת איחור שלך השבוע. 

1730. זה כל מה שהיית צריכה לעשות. להגיע בזמן ובשאר הערב להיות יפה ולסתום את הפה. זה הכל. וכן.  להגיע בזמן . 1730 בדיוק. בזמן שאספיק לזיין אותך טוב בתחת לפני שאנחנו יוצאים. 

והגעת באיחור. באיחור כזה שנשאר זמן להתקלח ולצאת. ותירוץ כמו 'אבל..אבל... היו פקקים' זה לא באמת מעניין .וזה לא באמת תירוץ. 

ובזמן ששתינו קפה בבית קפה 'רוטשילדי' כזה לפני שנכנסו להצגה עוד חשבתי אם לקפוץ לרכב ולהביא את הפלאג שיישב לך בתחת בזמן כל ההצגה. או את הויבי עם השלט. אבל בשביל זונה כמוך זה יהיה פרס. 

ועל האיחור הזה בהחלט תקבלי עונש. אמממ ואולי. אולי לא אזיין אותך חודש בתחת. זה יהיה ראוי לזונה כמוך. וכל יום שזה לא יתבצע זה יצבור ריבית. אבל עונש יהיה .

צריך לסדר קצת את הראש.

נבוך לפעמים מניסיונות מוקדמים מידי כשאני יודע שהמיינד היה במקום אחר לגמרי.

לפעמים לא זוכר מי הייתי לפני. 

המדים עדיין עלי. ואני לא יודע אם בגלל שהם עדיין לא משחררים אותי או אולי בגלל שהם פשוט לא יורדים.

אולי אני קצת לא בסדר. ואולי כל זה שולי ולא משנה.

ואם חשבת שהצלחת לקלף קליפה אחת, הדבר הזו הוסיף עוד כמה. 

Shed a tear 'cause I'm missin' you
I'm still alright to smile
Girl, I think about you everyday now
Was a time when I wasn't sure
But you set my mind at ease
There is no doubt you're in my heart now
Said, woman, take it slow
It'll work itself out fine
All we need is just a little patience
Said, sugar, make it slow
And we'll come together fine
All we need is just a little patience
(Patience)
I sit here on the stairs
'Cause I'd rather be alone
If I can't have you right now, I'll wait, dear
Sometimes, I get so tense
But I can't speed up the time
But you know, love
There's one more thing to consider
Said, woman, take it slow
And things will be just fine
You and I'll just use a little patience
Said, sugar, take the time
'Cause the lights are shinin' bright
You and I've got what it takes to make it
We won't fake it
I'll never break it
'Cause I can't take it
Little patience
Need a little patience, yeah
Just a little patience, yeah
Some more patience
I've been walkin' the streets at night
Just tryin' to get it right (a little patience)
It's hard to see with so many around
You know I don't like bein' stuck in the crowd (could use some patience)
And the streets don't change, but maybe the names
I ain't got time for the game 'cause I need you (gotta have more patience)
Yeah, yeah, but I need you
Oh, I need you (all it takes is patience)
Oh, I need you (just a little patience)
Oh, this time (is all you need)

10 ו20 ו30 כשרק הפוגה קצרה מפרידה ביניהם. מתמרכז באותה נקודה על הטוסיק האדום. זה כבר הפך לעקרון אצלי. היכולת להכניע את העור למרות שבטח יהיה קל יותר עם כל צעצוע אחר. היד השמאלית מרתקת אותה לסדין. הידיים שלה לצידי הגוף אבל במילא היא לא יכולה לעשות כלום. בשלב הזה.

עוד סט של 40 ו50. במקום לנווט בין עכוז לעכוז מרכז את הסטים על כל אחד בנפרד. לתת לזה תנופה. שהיא לא תרגיש שזה רק עוד ספאנק. שהיא תרגיש שזה טורנדו של ספאנקים. 

60 ותכף גם 70. היד בוערת אבל לא כואבת. העצב של הכאב בכף היד מת מזמן כנראה. היא רועדת ונאנקת ומגיע השלב שהיא מייללת ובוכה. מנסה לזוז כדי שלפחות אם אני לא זז מאותה נקודה על הטוסיק היא אולי תצליח להזיז אותי מעצם התנועה שלה. אבל היא לא . והיא חלשה. ונחלשת. 

וזה רק נדמה שאני מתעייף. אבל אני במיקום מושלם מעל הטוסיק המלכותי שלה. טוב רגע. אני אומר לה. עכשיו באמת מנוחה קצרה. 30 שניות. היא צוחקת צחוק בלתי נשלט ומסדירה נשימה. 1...2....30 . מקצר את הספירה ושוב ממשיך. טורנדו של ספאנקים. היא צועקת ואני מגיע כבר ל80. 

ואני מחליט להפסיק. צריך לבנות את הסיבולת שלה לכאב מחדש. כל השאר יגיע מאליו. מסתכל על חרכי דם ועור חסין שמסרב להכנע. מה שפעם היה הטוסיק שלה. יופי זונה. ועכשיו את כל זה מחדש עם היד השמאלית .

אוטוטו שלושה חודשים אני בשיט הזה. כבר שכחתי מציאות אחרת.  שאני מסיים עבודה והולך לזיין או לסשן. המוד שלי הלך לאיבוד. אני צריך חופש אחרי שכל זה ייגמר. אם בכלל. רחוק מפה. מבחינתי רחוק מכל זן של ציויזילזיה. להתבודד מול גלים גבוהים או חול אינסופי. עם מחברת צהובה דהויה. ועם עט פיילוט שלא נגמרת.

החבר'ה פה משיגים תרומות מכל הבא ליד רק שיהיה לנו נח יותר פה. שנרגיש יותר בבית. בחור הזה פה שלא מיועד בכלל למגורי חיילים. לא כל שכן מילואימניקים עייפים. מביאים מסכים כדי שיוכלו לראות פה את המשחקי כדורגל הבנאליים שלהם.עשינו מגבית כדי לקנות לנו ציוד למטבח מאולתר. לבשל לעצמנו במקום מנות קרב וחמגשיות. יאקקק.  פינת זולה עם פטריות חימום. ועכשיו כרי דשא סינטטי . מאות על מאות מטרים. כדי שהחול והאבק לא יעלו למעלה. ואני רק חושב שעם כל שידרוג כזה הבית רק הולך ומתרחק. עם כל צעד קטן שירגיש לנו יותר בית פה זה הבית שלי שהולך ודוהה. 

רציתי לקרוא לפוסט 'אחרי המלחמה' ואנחנו רחוקים משם בכל כך הרבה מובנים. וזה מה יש. אני שונא את הדשא הסינטטי הזה . ממש שונא . וכן . מה שלא יהיה. זה יהיה פוסט המלחמה האחרון שלי. 

יושב עם חבר מזוקן על תל לא רחוק מהמגנן. משמאלנו טור של D9נים כמו מחכים למסדר. זה הזוי אבל יותר מכל הכוחות והחירני'קים מסביבי אני מרגיש בטוח יותר דווקא ליד הכלים הענקיים הדוממים האלה . הוא מדליק לי סיגריה ואני בכלל לא מעשן. אבל זה סוריאליסטי מידי מכדי לסרב לסיגריה במקום כזה. 

בנסיעה בהאמר יושב מאחורי מפקד השיירה ומסתכל עם עכבר על ההרס והחורבן. קמ' על קמ' של השמדה טוטאלית .וריח עז של גופרית מוות באוויר. כזה שנשאר לי ברכב שלושה ימים אחרי.  אין שום בניין שעומד על תילו. שום עץ שנשאר זקוף. את מה שלא שיטח חיל האוויר אלה הD9ניים ש'וידאו הריגה'.  על מסך מגורען וירוק אני רואה חצי מסך תחתון של הרס וחורבן של עיר שהיתה יכולה להיות סניף של דובאיי אם רק היו חיים שם בני אדם. בחצי השני אני רואה שמיים זרועי כוכבים והמון כוכבים נופלים. מטר של כוכבים נופלים בלילה השחור משחור ההוא. אני לא יודע על מה להסתכל. שתי הקצוות של היופי ושל הכאוס. לנסות למצוא מבעוד מועד מפגע על אחד הגגות של הבניינים השבורים או על עוד שובל סילון של כוכב נופל. אתה זכרת להביע משאלה?? היא שאלה אותי. 

מהמגנן שבתוך אחת החנויות העזתיות יוצאים גברים עטורי שפם וחיוך של כאלה שרואים ציוויליזציה מוכרת. אנחנו פורקים תחמושת ומים. נשקים ואמר"לים. סופגניות וסיגריות. וכל מה שאנחנו רק יכולים להשיג כדי לשמור על הבחורים שלנו שם. 

כשהרכב הבא בתור נכנס לפריקה רגע לפני שנכנסים להאמר אני יושב עם המזוקן על תל מלאכותי שמשקיף לים של עזה. לכמה דקות יש הפסקה של חיל האוויר ושומעים את הגלים. לא רואים כלום. רק שומעים. שואף עוד פעימה ומסתכל על הריק. שיר של אוטיס רדינג מתנגן לי במח. אני והמזוקן לא צריכים לדבר. אבל נראה לי שאותו שיר מתנגן גם אצלו. מתרגלים לחושך הזה. לחושך ולאורות הסטיקלייטים האדומים מסביב. דקה תזוזה שומעים בקשר. ואני המזוקן לוקחים עוד רגע. יושבים על המזח במפרץ. ומקשיבים. שכחתי להביע משאלה. 

ומה אתה היית הכי רוצה שיהיה לך עכשיו?! 

עזה הפכה לסוג של אטרקציה. כולם רוצים לעשות סיבוב ולספר בבית. אולי תמונה וברקע הררי הריסות הבתים שבמציאות כמובן הרבה יותר מרשים. קמ' על קמ' של הרס מוחלט. כאלה שראיתי רק במטאל ג'אקט של קיובריק. נשארנו חיילים של מועדון מיקי מאוס. רק עכשיו במקום גלידת קראנצ' פיסטוק אנחנו מחפשים כל דבר עם סיומת טקטי. קסדות. מתאמים. קונדומים.  האוויר לא אותו אוויר. קלישאה של ריח של מוות.  ההרגשה שאתה נמצא ביקום מקביל. ורק במרחק של כמה דקות נסיעה מאחד יערות הטבח הנורא. שלשמו התכנסנו פה. מי נרשם למחזור הבא של הקייטנה? נוסעים בשיירה ארוכה. האמר בפרונט. כלים אחרים מאחורה. וציוד אינסופי ללוחמים. שבאמת עשויים ללא חת. אתה מבין שהחייל הפשוט הוא הכי מקצועי שיש. זה הצבא כגוף לא מקצועי. וגם פה יש אנשים שממש לא מתאימים לתפקיד שהונחת להם. פרצופה של מדינה . יש כאלה פה שאני נשבע שהם מהשיחת טלפון של ה'תארגנו לי צוות של קלאצ'ים וסופות וכמה מסוקים וחבר'ה שאני בונה'.  מצויידים במילה האחרונה. תרתי.   כמו אחרון הרמבואים. אז מה היית רוצה שיהיה לך עכשיו?! ממש עכשיו. ביד. עושים סבב של כל הגדוד. נרשמים למחזור הבא של הכניסה והיציאה לקייטנת עזה .ההדרכות והתדריכים  נשמעים  כבר כמו תדריך הדיילות בטיסה. מכירים את הנוהל. תתקדמו.  המוראל גבוה. כבר לא עושים לעצמנו קדיש כמו בימי לבנון. ההומור השחור עוד לא הגיע אלינו. יש עוד זמן. כנראה. אני חושב כרגע רק על דבר אחד.  דבר אחד שהייתי רוצה.  חותמים על עוד כמה מחסניות מעבר לקבועים. משלימים ציוד מאלה שכרגע נשארים מאחור. מתחיילים כמו שלא התחיילנו בכל ימי המילואים שלנו ביחד. צמאים להתקלות. לתת אש. לתת בראש. ואני בכלל לא חסיד גדול של וויסקי אני מסביר להם. אני עם שורשים אוקראינים. אצלי זה לבן נקי. אבל אם היתה לי בחירה. וויסקי זה מה שאני רוצה. ג'וני שחור. שתי קוביות . לא יותר. ועכשיו. מתחילים תנועה.