עוד ערב. הסתיו מתחיל לתת את אותותיו. רעש גדול מאיים להגיע ממול לבית ברחוב השקט. זה לא שבונים בניין אחד. בונים שם שכונה שלמה.
דופק בדלת ושומע את הכלב הקטן שמח לקראתי מאחוריה . הדלת נפתחת. ראש קטן מציץ מאחורי הדלת. עינים חומות עגולות ובוחנות. שאין אף אחד שם איתי בחדר המדרגות .היא תופסת בג'קט ומכניסה אותי פנימה. דוחפת אותי מאחוריה לכיוון הספה ומפילה אותי עליה. אני עוד לא מספיק להסתובב וקטנה עירומה כביום היוולדה מתנפלת עלי ויושבת עלי ומנשקת אותי בכל מקום.
אם הייתי בוחר רגע. מכל הרגעים. מכל החוויות והסיטואציות. המשחקים והסשנים. המסיבות הפרטיות וההמוניות. מכל הפומביות והפרטיות. מכל ספקטרום הסטיות שלי ושלה. הייתי בוחר את הרגע הזה . שוב.
ושוב
ושוב.
ידענו שזה יקרה. שמתישהוא נתקדם הלאה בחיים. אני אחפש מערכת יחסים בוגרת ואולי נושקת קצת יותר לגילי. ואת תחפשי להקים משפחה. ואם לרגע אחד זה היה על הפרק. זה לא היה הוגן. לשנינו. זה לא היה יכול להיות איתי. עם מישהו שחצי חיים כבר מאחוריו.
על חלק מהסטיות כתבתי . על חלקם האחר עוד אכתוב. וחלק גדול אשאיר לעצמי. לנו. על הספה ההיא. על המיטה ההיא. ובהרבה מקומות נוספים. לא את כל הזכרונות אני רוצה לשתף. חלקם הגדול אשאיר לעצמי.
וכתבתי לא מעט. אבא מזיין קטנה בבוקר. אבא עושה אמבטיה לקטנה. אבא משכיב קטנה לישון. ועכשיו . אבא נפרד מקטנה .
אני תמיד אוהב אותך קטנה. היית מיוחדת מהיום הראשון עוד בבית קפה ההוא עם רב המלצרים שתמיד שוכח מה הזמנו. עד לאמש ועד עולם. השארת חותם שאחרות לא השאירו. לימדת אותי דברים שבוגרות ממך לא לימדו . וקבעת חלקה קטנה בלב שלי.
בהצלחה ילדה שלי. את מיוחדת במינה. אני עדיין פה. אני לא הולך לשום מקום. אולי לא אהיה האבוש שלך יותר. אבל את תמיד תהיי הקטנה שלי.
להתראות קטנה.
