סרטן הגדי

אוטוטו שלושה חודשים אני בשיט הזה. כבר שכחתי מציאות אחרת.  שאני מסיים עבודה והולך לזיין או לסשן. המוד שלי הלך לאיבוד. אני צריך חופש אחרי שכל זה ייגמר. אם בכלל. רחוק מפה. מבחינתי רחוק מכל זן של ציויזילזיה. להתבודד מול גלים גבוהים או חול אינסופי. עם מחברת צהובה דהויה. ועם עט פיילוט שלא נגמרת.

החבר'ה פה משיגים תרומות מכל הבא ליד רק שיהיה לנו נח יותר פה. שנרגיש יותר בבית. בחור הזה פה שלא מיועד בכלל למגורי חיילים. לא כל שכן מילואימניקים עייפים. מביאים מסכים כדי שיוכלו לראות פה את המשחקי כדורגל הבנאליים שלהם.עשינו מגבית כדי לקנות לנו ציוד למטבח מאולתר. לבשל לעצמנו במקום מנות קרב וחמגשיות. יאקקק.  פינת זולה עם פטריות חימום. ועכשיו כרי דשא סינטטי . מאות על מאות מטרים. כדי שהחול והאבק לא יעלו למעלה. ואני רק חושב שעם כל שידרוג כזה הבית רק הולך ומתרחק. עם כל צעד קטן שירגיש לנו יותר בית פה זה הבית שלי שהולך ודוהה. 

רציתי לקרוא לפוסט 'אחרי המלחמה' ואנחנו רחוקים משם בכל כך הרבה מובנים. וזה מה יש. אני שונא את הדשא הסינטטי הזה . ממש שונא . וכן . מה שלא יהיה. זה יהיה פוסט המלחמה האחרון שלי.