בנסיעה בהאמר יושב מאחורי מפקד השיירה ומסתכל עם עכבר על ההרס והחורבן. קמ' על קמ' של השמדה טוטאלית .וריח עז של גופרית מוות באוויר. כזה שנשאר לי ברכב שלושה ימים אחרי. אין שום בניין שעומד על תילו. שום עץ שנשאר זקוף. את מה שלא שיטח חיל האוויר אלה הD9ניים ש'וידאו הריגה'. על מסך מגורען וירוק אני רואה חצי מסך תחתון של הרס וחורבן של עיר שהיתה יכולה להיות סניף של דובאיי אם רק היו חיים שם בני אדם. בחצי השני אני רואה שמיים זרועי כוכבים והמון כוכבים נופלים. מטר של כוכבים נופלים בלילה השחור משחור ההוא. אני לא יודע על מה להסתכל. שתי הקצוות של היופי ושל הכאוס. לנסות למצוא מבעוד מועד מפגע על אחד הגגות של הבניינים השבורים או על עוד שובל סילון של כוכב נופל. אתה זכרת להביע משאלה?? היא שאלה אותי.
מהמגנן שבתוך אחת החנויות העזתיות יוצאים גברים עטורי שפם וחיוך של כאלה שרואים ציוויליזציה מוכרת. אנחנו פורקים תחמושת ומים. נשקים ואמר"לים. סופגניות וסיגריות. וכל מה שאנחנו רק יכולים להשיג כדי לשמור על הבחורים שלנו שם.
כשהרכב הבא בתור נכנס לפריקה רגע לפני שנכנסים להאמר אני יושב עם המזוקן על תל מלאכותי שמשקיף לים של עזה. לכמה דקות יש הפסקה של חיל האוויר ושומעים את הגלים. לא רואים כלום. רק שומעים. שואף עוד פעימה ומסתכל על הריק. שיר של אוטיס רדינג מתנגן לי במח. אני והמזוקן לא צריכים לדבר. אבל נראה לי שאותו שיר מתנגן גם אצלו. מתרגלים לחושך הזה. לחושך ולאורות הסטיקלייטים האדומים מסביב. דקה תזוזה שומעים בקשר. ואני המזוקן לוקחים עוד רגע. יושבים על המזח במפרץ. ומקשיבים. שכחתי להביע משאלה.