הלילה תהיה אלימות זונה שלי.
מזוקקת וטהורה. של נפש מדממת וראש סוטה.
של נשימה כבדה וחרחור של ממש רגע אחרי של חוסר האונים המוחלט שלך.
של התבוסה. ההכנעה.
של רגע אחד. ואולי יותר. של אימה.
אלימות מחושבת ולא מרוסנת.
להביא אותך לסטייט אוף מיינד של גוש הבשר עם החורים שאת.
הדלת תיטרק. התריסים מוגפים. האור כבה.
החשכה במילא תגיע אלייך הרבה לפני.
חילול של כל הדברים המותרים והאסורים גם יחד.
השכנים יכולים לקפוץ לי.
זאת תהיה אלימות של ידיים בעיקר.
זאת תהיה אלימות הכי לא טקסית שיש.
הצעצועים יישארו מעל הארון.
אני לא באמת צריך חבלים כדי להצמית אותך.
גם את לא.
כל מה שצריך זו לחישה ברורה. ומבט חודר ועמוק.
הידיעה שאני מקיים את מה שאני מבטיח.
וכל הבל פה שלך. כל אבחה. כל רפרוף ולו הקל שבאצבעות.
הלילה תהיה אלימות.
כזו שמזמן לא היתה.
כזו שמשאירה סימנים.
את תתעוררי לרגע. מעילפון לעילפון.
ההכרה הזו שמזיינים אותך באותו רגע.
ואת מעורפלת ברמה כזו שאת לא בטוחה באיזה חור.
ונושמת מיציקה ליקיצה.
ומתמוטטת שוב.
הלילה תהיה אלימות.
וברגע אחד אחרי,
אחרי שתתאפסי ותתעשתי,
אחרי שתסדירי נשימה ,
ותשאלי את עצמך כמה זמן את ככה,
זה הרגע שאת פשוט תבקשי
שוב.
ולא.
לא שכחתי לרגע את החצי שעת איחור שלך השבוע.