סרטן הגדי

מרגיש תקוע. הדברים זזים לאט. או לא זזים בכלל. עובד על אוטומט ורק דואג לשיפור ביצועים. נשימה עמוקה. לא לחינם יש חוסר בחמצן ככל שעולים למעלה. הירידה אולי תלולה מידי. ודווקא בנקודה הזו החמצן נשאר למעלה. מתעכב לרדת איתך למטה. נשימה עמוקה. דור שני שעסוק בתחייה מחדש. 

אתנחתא. כשהבכור שלי היה כבן עשר עשיתי לו את שיחת הפורנו. קלישאתי כמה זה בטח היה מביך בשבילו אבל אנחנו די פתוחים אצלנו לדבר על זה. ותדע שזה רק סרט. שבו לוקחים את השחקנים הכי טובים. עם הכלים הכי גדולים. וכמו בכל סרט גם פה יש תסריט. ובמאי. ותפאורה. ומאפרת. ובעיקר עריכה וזויות צילום. והןא דווקא סקרן ושואל שאלות. זה מזמן לא מה שהיה פעם. הקידמה היא לא האויב שלי. אני זוכר את עצמי בגילו. ואם זה לא ממנו חברים שלו יראו לו. איפה הייתי?!

אתה לא יותר מידי קשה עם עצמך? חברה שואלת. ואחת אחרת מפילה אסימון. משהו שידעתי והכחשתי. כמה כיף לחיות בצל. לנשום אוויר הרים. צלול כיין. ואני עובד על זה. שואל שאלות. לא תמיד רוצה להשיב. ועל שאלות אחרות אני שואל את הבלוק. זה של הA5. לבן בימים אלה. לא תמיד זוכה למענה.

אתנחתא. ואל תשכח את הדבר הכי חשוב בנוגע לסרטי פורנו ילד שלי. זה מדלג על שלב החיזור. המבט. המגע הראשוני. החלפת העיניים. החיוך הנסתר. המבוכה. הגישושים. ואתה יודע מה. גם ההתמזמזות. החיבוק. הליטוף. הנשיקה. הפורנו מדלג לך ישר לאקטסרים. ישר להארדקור. אין אמצע.

איפה היינו?! אהה פרצוף יפה? אתה אוהב את מה שאתה רואה שם? אולי קצת פחות. פחות אבל כואב. אל תשכח לנשום. אוסף קלישאות במקום תבונות. אתה עדיין עם המכשפה בראש כשכל מה שהשארת בדרך זה 'פירורים' של הנשים שהיו בחייך. אתה חייב לעצור לפני שאתה מחליף הילוך. ואולי להיות תקוע זה הכי קדימה שאני יכול עכשיו. 

אתם זוכרים את הסרט 'סיפורו של וויל האנטינג'.

הסצנה בה הפסיכולוג מתאר לוויל על משחק פוטבול ברגעים אחרונים שבו הוא מחליט לעזוב כדי לפתור משהו עם נערה. ו-וויל מתחרפן עליו.

אז היה לי כזה אתמול. אימפולסיבי. זה השתחרר בכעס. בסערת רגשות גדולה. ברכבת הרים שהיא שאני לא יודע ולא רוצה לרדת ממנה. במלון קליפורניה שהיא שברגע ונכנסת אתה באמת לא יכול לצאת.

היה לי את הרגע הזה שבו עשיתי משהו חסר היגיון בכלל. עזבתי את העבודה באמצע. אמרתי לסגן שיסגור במקומי ותוך הנחיות אחרונות לא יכןלתי ממש להגיד לו למה.

למה יצאתי אליה כשאני אחרי עבודה. זיפתי. עם בגדים לא הכי נאותים. לראות אותה. מטונף משהו. לא מסודר. לא מבושם. לא מסורק. לא יכולתי להגיד לו. שסליחה.

אבל אני הייתי חייב לנסוע לגבי בחורה. וזין על הכל. 

משהו חדש מתחיל.

ששש שקט שם... אני מנסה לצפות בזה

ונותן לה מכה קטנה על הראש. 

היא על שש מתחתיי עם הבוהן שלי בפה שלה. הטוסיק שלה מונף אל על ופלאג סיליקון גדול נמצא עמוק בישבנה.

אני חושב שאני היחיד בארץ ללא נטפליקס והתחברתי רק כדי להשלים את משחקי הדיונון הזה. ממה כולם מתלהבים.

אני חושב שאני מרגיש את הלשון שלה מצד ימין לבוהן. אממ רגע. עכשיו מצד שמאל. היא מנסה לדגדג אותי? 

היא נוהמת. ושוב סטירה מלמעלה ללחי. רק להחזיק סתומה. מה לא היה ברור?! מניח רגל אחת עליה. זה לא הולך להיגמר בקרוב מה? 

לוגם שוב מהבירה הקרה. בדרך כלל לא אוהב בירות בשעות האלה. אבל בקטנה. מוריד את הרגל ומניח את הפחית בעדינות עליה. היא רועדת מעט. ונשארת יציבה. הבוהן עדיין יציבה בתוך הפה שלה. 

טלפון. כיבוי שרפה נוספת בעבודה. מרחוק הפעם. לוקח את פחית הבירה אלי ומדבר. היא שוב נוהמת לה שם למטה ואני בועט קלות במותניה. שששש... מה יש לך.... אני בשיחה. 

הידיים שלה קשורות מאחורי הגב המתוח. שני אטבים מהדקים את השפתיים התחתונות שלה. והרטיבות כמו מברז דולף מתחילה לזלוג על הירכיים. אני מסיים את השיחה. 

הפסקה מהבוהן כלבה טפשה?! 

היא מהנהת בתנודות קלות וכמעט בלתי מורגשות. 

יופי כלבה. עכשיו לבוהן השניה. 

מוקדש. 

עוד לא.... את על ארבע עם פה מזמין פעור ולשון חצופה משתובבת לה בחוץ.

אני יושב על הספה מול הגרון שלה.

עיניים רק עליו סתומה. לא למצמץ.

כבר כמה דקות ככה. הפה שלה מרייר. הזין במרחק נשיקה מהפה שלה.

עוד לאאאאא... לא לגעת. תזהרי. היא מסתכלת עליו רעבה. המון זמן לא קיבלה. נועצת מבט בכיפה האדומה והנוצצת. ואז מיצמוץ. 

סטירה אדירה על לחי ימין. ההד שלה הקים את נולי החתולה הג'ינג'ית שלה.  

אוסף את הריר הניגר מהפה שלך ואוסף חזרה לפנים. הפנים שלה עיסה דביקה של רוק ושל ריר. אולי עוד מעט אם יגיע של עוד כמה דברים. 

מקרב עוד את הזין לכדי פסיק מדש הלשון שלה. 

עוד לאאאא כלבה סתומה. שלא תעיזי לגעת. להסתכל רק עליו. לא למצמץ. מחזיק לה בקוקו מנקה שעשתה לעצמה. מיצמוץ. 

סטירה מהדהדת נוספת על לחי ימין ואחריה עוד תריסר סטירות כקודמתן. על לחי ימין סוטר עם היד ועל לחי שמאל סוטר עם גב היד. בלי הפסקה. 

כמה קשה זה להסביר לא לעצום עיניים. זונה טפשה. לא לגעת. ככה פשוט. ושוב אוסף את הנוזלים ומורח על מה שנשאר מהפנים שלה. עוד לא... מאיפה זה מוכר לי.. אההה. 

דמעה מופיעה בקצה. מלחכת. צובטת על העין. עוד מיצמוץ. סטירה מצלצלת נוספת. תריסר סטירות עם היד והגב שוב אחרי. 

ממש מטומטמת מה? אולי את לא רוצה למצוץ בכלל. יש מצב כזה?? יריקה על הפנים שלה. אוסף שוב מה שנאגר מהריר רוק דמעות ומורח.

כמה רוצה כלבה?!  

מאדדדדדדדדדדדד היא נוהמת רעבה. סטירת ימין נוספת. 

הסתערי. 

בוקר טוב אדון

לפני הילדים. לפני ההוא . לפני הכל.

בוקר טוב אדון.

את מכירה את זה. את יודעת היטב למה. you have to save yourself before saving your loveones.

בוקר טוב אדון.

לפני שהרגליים המתמרדות שלך מתמתחות ולפני שהשד החצוף ההוא מציץ החוצה. לפני המבט החולמני ההוא על התקרה. לפני קיפול העורף אחד אחרון על הכרית. לפני הסנפת המצעים והמחשבה על ריח אחר. על אוויר הרים צלול כיין של דבק אורנים.

בוקר טוב אדון.

בשבילך. לא בשבילי. לצקת מהות ותוכן ליום שלך. משמעות לקיום שלך ולייעוד שלך פה. אף אחד לא יודע. אולי גם את שכחת. הבוקר טוב אדון יזקיר לך כל בוקר.

בוקר טוב אדון.

זו קריאת הסאלוט לחיי כל הגשמת הפנטזיות ולחיי חוויות ראשונות. לחיי העיניים הפעורות וזכר לעיסה הדביקה שעל פנייך. לרטיבות האינסופית שזולגת ממך. לחיי הלסתות השמוטות. בוקר טוב אדון לחיי החסרת כל הנשימות וחוסר החמצן שהופך אותך לחיה כל כך.

בוקר טוב אדון.

כי הסמנטיקה פה חשובה. המנעד. הטון. החולמני והטיזרי. החצוף והמתגרה. הבראטי והנסוג. המתיימר והמטומטם.

ובוקר טוב אדון.

כי אולי יום אחד אם ירקדו הכוכבים נכון זה יהיה לבוקר טוב אדוני. 

ובדרך אליה אני רק חושב שהפעם אני משאיר ואולי לראשונה את תיק הצעצועים ברכב.

מדברים על לקלף את העור. להשאיר מקום לבכי. מהמקום הכי עמוק שיש. הכי טהור. בכי הכי בכי שיש.

מדברים על ההרס העצמי של שנינו. את זה שאנחנו מקיימים בכל יום מחדש. במודעות עצמית גבוהה וגלויה.

מספר לה על חסך אדיר באינטימיות. גם עוד כשהייתי נשוי.

מספר לה על אקסטרים אחר. את זה שכולם כל כך פוחדים לגעת בו.

מרפה מהגז. אני לא ממהר אליה כמו אל האחרות.

הפון של העבודה שוב מצלצל. הפעם שמישהו אחר יכבה את השריפה הזו.

מספר לה על האקסטרים שלי. כבר עשיתי כמעט הכל. ומה שעוד לא עשיתי כבר לא מופיע ברשימת הTO DO LIST שלי.

החלפתי את כל זה באקסטרים אחר.

מכבה גם את הפלייליסט הקבוע. את זה של 88FM. נוסע שקט.

חושב בקטנה על זה שממנה כבר אצא לעבודה בבוקר. לעוד שבוע של שליחות.

היא בקושי מאמינה לי ואני מבטיח לה.

עד כמה שזה מפתה.

אני לא מגיע לזיין לה את הגרון ולהכאיב לה עד זוב דם.

ולא להשפיל עד עפר. ולא לשחק במשחקי תפקידים שכבר שחקנו.

אני מספר לה על האקסטרים האחר.

על אינטימיות שפעם היתה והלכה לאיבוד.

על לדבר על רגשות. על את ואני בכל המקום הזה.

לדבר על הכל רק לא לדבר יאפית. לא מבין את השפה הזו. לא לדבר על הטירמיסו החדש של רולדין.

על לרחם קצת על כל כהי החושים שלא מבינים מה זה בדידות.

זה מקנן במקומות שלא חשבת שקיימים בך.

אקסטרים אחר זה לחבק. חיבוק של אמא. אולי לא ממש של אמא אבל קרוב מספיק. אפילו לא חיבוק של אבא.

על להביט עמוק בעיניים ולהבין הכל גם מבלי לדבר.

על להסתכל עליה ישנה ולא להשתעמם. שעות.

על הקפה של לפני והסיגריה של אחרי. אפילו בלי כל זה שבאמצע.

על להחזיק ידיים.

על הצורך הקיומי בבכי. שאתה כמעט מאחל בתוך תוכך למישהו קרוב למות רק כדי לחוות את זה שוב.

על לתת קצת כבוד לחמשת החושים שיש לנו ולשים בצד את החושים האקסטרימיים שהוספנו עם השנים.

להיות קשוח ואקסטרימי וקינקי וסוטה ורע ועדיין פגיע. וטועה. ובעיקר אנושי. 

על להתענג על שתיקות מביכות מבלי להתנצל על זה שאתה לא תמיד יכול למלא אותה במשפטים.

על חיוכים נבוכים טריים ולא מאולצים כמו אלה שהמשפחה שלך מיטיבה לעשות.

על זה שלפעמים אתה מרגיש שנועדת כדי לגרום לה לצחוק ולחייך. ולהתרגש. ובאותו רגע. הזמן נעצר. ולפעמים רק החיוך שלה זה כל האוויר שאתה צריך בחיים.

זה הומור פנימי שפיתחתם עם השנים. משהו שעובר על תדר אחר. שרק אתם מבינים. משהו שם בסאבטקסט הפנימי שלכם כמעט כמו טלפתיה. 

לצאת בבוקר עם חיוך חולמני לעבודה ולדעת שכשם שלא תוכל לספר על האקסטרים שאתה רגיל לעשות בדרך כלל

כנראה שמאותה סיבה לא תוכל גם לספר על האקסטרים האחר.

נכתב לפני שלוש שנים ונערך מחדש. רלוונטי מתמיד. 

יש לך עיניים מפחידות, הקטנה אומרת לי באוטו.

לי?!? ואני מביט בה חצי משועשע. היא דרוכה ומחוייכת. נרגשת ונפחדת. מהוססת ובטוחה.

קטנה שהולכת לקבל סשן מאמא ואבא.

בדירה מדברים שלושתינו. עם קצת עזרה מאבסולוט ומונטנה. אנחנו מכירים שנים ורק עכשיו יצא להפגש בקונסטלציה הזו.

מחדדים תיאום ציפיות וגבולות. אין מילת בטחון. קטנה תסמכי על אבא ואמא. הם יודעים הכי טוב בשבילך.

קטנה מתפשטת ואני מוביל אותה למיטה. אמא ואבא מעכשיו מטפלים בך. את ב'ידיים' טובות.

סשן חימום אני מבטיח לקטנה. מזמן לא עברה סשן פיזי. מאזוכיסטית קטנה של אבא. צריכה להתרגל מחדש.

ואני מתחיל עם ספאנקים. מתחיל מסטים של 5 ושל 6. עולים בהדרגה למעלה ויורדים בעת ובעונה אחת למטה. זה רק חימום קטנה. הטוסיק שלה מתרפק על העבר ולא מראה סימני שבירה.

ממשיך לסטים של תריסר ויותר. תריסר על כל עכוז. היד שלי סוטרת ללא הרף. ללא הורדה מהדוושה של הגז. ללא האטה. הטוסיק של קטנה מתחיל להראות סימנים שהמצלמה נכשלה מלהכיל ולתעד. אמא יושבת ומחוייכת ומצטרפת עם הצעצועים שלה. על הפלוגר וספנקר ושוט אחד ושוט שני. מהטוסיק אנחנו עוברים לצבוע את הגב של קטנה. אני ניגש לפניה של קטנה שקבורות בסדין וסוטר לה על לחייה הבוערות. ששש קטנה. את בידיים טובות. אמא ואבא יודעים הכי טוב.

הממשק שלי ושל אמא מקביל ומתואם. אנחנו לא צריכים לדבר. מבט עיניים ושביב של חיוך ואנחנו יודעים מה לעשות ולמי מאיתנו לתת להוביל באותו רגע. ללא אגו וללא משחקי ילדים. כמה שנות ניסיון יש בחדר הזה התפאלה קטנה.

אמא עוברת עם גלגל שיניים על הטוסיק האדום סגול של קטנה. והקטנה צועקת ומתפרקת. נוסקת ומתעופפת. אני חוזר לסטים של עשרים ושל שלושים. על כל עכוז. אין משמעות לכאב. היד שלי חסינת כאב. גם הטוסיק של קטנה. 

משקים את קטנה במים והופכים אותה על הגב. 

מפשקים את רגליה. לא צריכים את הספרדר. קטנה יודעת שלאבא ואמא מפשקים תמיד. דוחפים ויבי פנימה לכוס הקטן ומצבטים שמחברים בין הפטמות לשפתיים של הכוס. קטנה מתחילה לבכות. אמא ואבא מחייכים וגאים. קטנה נמצאת במקום טוב. ונותנים לקטנה לבכות. 

ממשיך עם סטירות לפרצופה של קטנה ולירכיים הפנימיות. אמא משחקת באהבה על הפטמות והמצבטים. מושכת ומשחררת. מסובבת את הפטמות כמו חוגה של שעון. הקטנה ממשיכה ליילל ולעופף. נמצאת מזמן כבר במקום אחר. 

הקטנה רוצה עוד אבל הגוף שלה משדר אחרת. 

הקטנה אומרת שהיא מסוגלת לעוד אבל הגוף שלה אומר אחרת. 

אנחנו מפסיקים. אמא ואבא יודעים הכי טוב 

כשעה אחר כך אנחנו עוד נרגעים עם סיפורי עבר. לתקופות שבהם לסשנים היה מקום של כבוד. היתה מהות. הכל היה טהור יותר. כל אחד מאיתנו עשה כמה דברים מטורפים. אחחחח כמה שנות ניסיון יש בחדר הזה. הרבה לפני שהבדסמ הפך לאוטוסטרדה של אינסטנס.של חוויות וריגושים. סשנים טיק טוק.  

המלכה דנה. זה היה עונג לסשן איתך ביחד. על כל שנותיי פה... למדתי המון. מופת של שליטה.

אמברוסיה. אבא נשאר רעב. גאים בך קטנה. 

דווקא החלק הכי כיפי בכדור פורח היתה הנחיתה. הסל לא בדיוק נוחת בצורה מאוזנת והקפיצות עד לעצירה המלאה מרתקת לא פחות מאשר לראות את הזריחה בגובה 5000 מטר.

אני מעולם לא קניתי מתנות לילדים. לא חומריות לפחות. לא בובות ולא רכבת ובטח לא בגדים.

פתגם ישן אומר שאת החוויות החיוביות אנחנו צריכים לייצר בעצמנו כי הרעות באות לבד. 

מאז ומתמיד קניתי להם חוויות. בעולם של זכרונות רעים בעיקר אני קונה להם זכרונות טובים. 

מי זוכר מה הוא קיבל בגיל 8 או 11. לא זוכרים. חוויות זוכרים. זכרונות טובים זוכרים. for life. 

אני תמיד אומר לך ילדה לנסות לראות את העולם הזה דרך העיניים שלי. דרך עיני הטורקיז שלי. 

תחפשי הרפתקאות. תתנסי בדברים. בהתאם לגיל שלך כן?  אני בכל זאת אבא. אל תשכחי שללכת לאיבוד זה כיף. אפילו דוקטור סוס אומר. אל תפחדי ליפול. הרי בשביל זה אני מלמד אותך לקום. תוציאי מהחיים שלך אנשים שליליים ותקיפי את עצמך רק בכאלה שיזניקו אותך קדימה. לא מרירים. לא פרנואידים. לא בינוניים. 

ואני פה. שומר מלמטה. כמו כשהיית קטנה עם עמוד הכבאים הגבוה הזה. ואני אשאר למטה ילדה. 

לחיי הנשימות הנעתקות. לחיי חוסר החמצן הזמני. לחיי הלסתות השמוטות והעיניים הפעורות. לחיי עיני תכלת. 

ואז אני קולט אותה נרדמת במיטה שלי. אני מביט בה בערגה מסויימת. דש של חיוך ינוח על שפתיי. על המנעד בין הפנימי לחיצוני. הקטנה ישנה.

שדיה נמחצים אל הסדין שרק לפני רגעים חוללה עליו. נדפקה ושאר צבעי הקשת. אני מתקרב בצעדים חרישיים. היא לא תתעורר אם ארעיש טיפה אבל זמן השינה שלה אצלי הוא קודש הקודשים.

לפתע היא משנה לתנוחה עוברית. אני עוצר את נשימתי כאילו חיי תלויים בזה. הקטנה ישנה אצלי.

אני מהדק את שמיכת הפוך. שרק ראשה יבצבץ החוצה. מתאפק שלא להציץ על שביל 'האבנים הצהובות' שבין שני התפוחים שלה למטה.

השיער הארוך שלה שכאילו טיפח עם השנים אישיות משל עצמו מסתיר את העורף הצחור שלה. אני חושש לגלות לה שאני מאוהב בעורף שלה. אם הייתי ערפד כנראה שלא הייתי מסיר את שיניי ממנה. אבל השפתיים שלי לפעמים צריכות להפרד.

הקטנה ישנה ודאדי שומר. תחלמי רק דברים טובים קטנה. על פיות ואורגזמות. על חדי קרן וחוויות של פעם בחיים. על שמיים כחולים וכוכבים של אחרי. על זה שהכל הסתדר. שאת חיה בשלום עם השדים שלך.

אני מתחיל לשיר שיר ערש לקטנה. אולי מהיחידים שהייתי מעיז לשיר. מלטף את ראשה בעדינות עד כמעט ללא נגיעה. כשתתעוררי נחזור לסורנו. אבל עד אז לילה שקט קטנה. חלומות פז. לילה טוב.