לפני 4 שנים. יום רביעי, 14 בדצמבר 2022 בשעה 19:05
אני והקטנה שלי אוהבים משחקי תפקידים. ולא. לא את אלה הטריוויאלים. הנדושים. הקיטשיים. הבנאליים. לא.
אנחנו חוקרים את הפינות האפלות יותר אצלנו. מזקקים סיטואציות ומכתשים תרחישים. והם. הם אלה שנמצאים מאחורי הדלת הסגורה. הם אלה שנמצאים מאחורי הווילון בחלון הפתוח. הם אלה שנמצאים מתחת למיטה. הם אלה שבתוך ארון הבגדים. הם אלה שמאחורי הדלת הסגורה. ושם אנחנו חוקרים את הצד האפל שלנו. מזינים את האפלה הזו. מאכילים אותה. דואגים לה. נותנים לה מזור. ולפעמים. משחררים אותה לחופשי.
ההורים יצאו למסעדה והשאירו את הקטנה לבד בבית. היא קצת לא מרגישה טוב. היא כבר ילדה גדולה ויודעת להסתדר לבד. היא קצת אוהבת את זה אפילו. אבל הפעם היא קצת חולה. השיעול הזה שלא עובר. היא נשכבת על מיטת הוריה עם הפון והטיקטוק ונרדמת.
הדלת נפתחת חרישית. ואני נכנס עם מסכת סקי על הראש שלי ותיק ספורט שחור. שקט. החתול לא נראה מזיק. מסתובב בסלון ומעמיס לתוך התיק דברים שנראים לי יקרי ערך. כמה דקות ויוצאים. עוד הצצה לחדר השינה . התכשיטים של אמא יהיו שם.
פותח את חריץ הדלת ורואה ילדה ישנה על בטנה מפושקת על המיטה כשהיא לובשת פיג'מה לבנה ורודה של הלו קיטי . המשימות שקטות. עומד שם עם מסכת הסקי ומסתכל . המכנסונים הקצרים האלה שמסתיימים בדיוק בנקודה הנכונה. בדיוק בקו הנכון. חולצה שצמודה אליה וחושפת פס של גב תחתון. שתי צמות ארוכות. וחיוך חולמני ומצפה.
בכל פעם אנחנו לוקחים את זה צעד אחד רחוק מידי. ברוטאלי יותר. משוחרר יותר. היא לומדת להלחם בי יותר. על כל נשימה שאני מחסיר ממנה. ואני לומד להחסיר ממנה אחת יותר. ולמרות שמן הסתם היא יודעת על הסיטואציה הזו מראש ומכינה את עצמה מנטאלית לעתיד לבוא, אני שומר על עקרון הפתעה מסוים. לפעמים אילתור של הרגע האחרון. ולפעמים משהו שהכינותי מראש ללא ידיעתה. משהו כמו שק יוטה ישן.
אני מתנפל עליה ויושב על הגב התחתון שלה כשאני מצמית את ידיה מתחת לבירכיי.
"מה זה??????? מי אתה?????? " ומספיקה לצעוק רגע לפני שאני מלביש עליה את שק היוטה על כל ראשה וסותם עם אצבעות כל אשנב נשימה. היא מתחילה להשתולל ולנסות לנשום. רוקעת ברגליה החופשיות מאחוריי ובועטת בי בעקביה בתחת שלי . זה רק הופך אותי למשולהב יותר ואני מהדק אחיזה על קנה הנשימה שלה.
"ששששש אם את לא תהיי בשקט את תקבלי גם אגרופים. רוצה לקבל אגרופים? " ואני מכה בכח ס"מ לידה. נותן לה לנשום. שק היוטה מציק ושורט ומדגדג ומפריע לה. היא מרגישה כאילו בתוך פקעת של קש. שוב מסיר אצבעות כדי לתת לה לדבר.
"מי אתה...ההורים שלי תכף יחזרו!! ויתקשרו למשטרה!!" היא מנסה לשחרר את ידיה ובעיקר כדי להמנע מכל מגע עם שק היוטה הדוחה הזה על ראשה. ואני עם יד ימין חופשיה קורע את הפיג'מה האהובה עליה. לא אכפת לי. מסיר את תחתוניה תוך כדי התנגדות רבתית. היא נלחמת בי בכל רמח אבריה. והיא חזקה הילדה הזו . ממש חזקה.
"אני עוקב אחרייך זה זמן מה. ומסתבר שההורים הנהדרים שלך אוהבים להשאיר אותך לבד. איזו הפתעה תהיה להם. איזו ילדה אני משאיר להם למצוא". ומפליא את הספאנקים האדירים שלי על העכוזים החשופים שלה. שוב ושוב ושוב. נחת זרועי מקבל פה משמעות אחרת. שוב משחרר אחיזה מקנה הנשימה ושוב מוחץ אותה על היד שלי. אין לי מושג איך לא הזמינו לנו משטרה עד כה עם כל סצנות האונס האלה. שכנים לתפארת. עדי גוזי מתהפכת בדירתה.
אני ממשיך לנסות להתיש את הקטנה מלהלחם אבל היא פייטרית הילדה שלי ונלחמת עם כל גיד ונים. לוקח את ידייה מאחורי הגב וקושר תוך כדי הכנעה את ידיה מאחורי גבה. בלי כל הטקסיות הזאת של הקשירות. אל תזוזי. תרימי רגל. תזיזי את היד. הכל בסדר? . פשוט לוקח בכח ומקפיד לקשור אותה היטב תוך כדי שהיא נלחמת להשתחרר מתחתיי.
"ילדה טובה קטנה. תכף נראה מה את יודעת לעשות." ופולש עם אצבע גסה לתוך הפות הקטן שלה. " תראו תראו...היא רטובה הקטנה הזו". וסותם את הצעקות שלה עם מה שנשאר מהתחתונים שלה. מכניס אותם עמוק לפה שלא אף יבצבצו החוצה. מסיר את שק היוטה מהראש שלה והופך אותה על הגב כשידיה קשורות עדיין מאחורי הגב.
סטירה מצלצלת לפרצוף הקטן והמופתע שלה. המבט שלה כועס. לא דברנו על שק היוטה. אני רואה את הכעס והאימה בעיניים שלה ורק מתגרה יותר. ועוד סטירה שמאלית חזקה. מקפל את הרגלים שלה משני צידי ראשה ושולף את הזין הזקור שלי.
"ששששש קטנה. את עוד תגידי לי תודה על זה. שהפכתי אותך לאשה קטנה. "ומכניס את הזין לפות הקטן שלה בכח . היא זועקת עם התחתונים המשומשים שלה בפה שלה.
"את צריכה להגיד לי תודה קטנה. שאלה התחתונים שלך. ולא שלי." אני מחייך אליה לקטנה הזועפת והרטובה הזו שלי, תופס בשתי הקוקיות שלה ביד אחת. מושך אלי. ומתחיל לדפוק אותה בפות הקטן והבוער שלה. "אנחנו רק התחלנו קטנה. אנחנו רק התחלנו".
