סיפור שכתבתי ב-2013 על אחי ז"ל.
טוב צחקנו.. דיי, מספיק! עכשיו אתה יכול לחזור??
23.9.1985 זה היה היום הקשה שלי, היום שבו גיליתי מה קורה כשלוקחים ממני מישהו אהוב..
גדלנו יחד, אנחנו אחים ההפרש בנינו בסך הכל 7 שנים אבל היינו צמד חמד בלתי ניתנים להפרדה. שיחקנו את כל משחקי הילדות יחד ואפילו חיכינו לשבתות בהם נשב על הגג עם קרחוני ארטיק נמסים כדי שנוכל לצחוק על כל העולם, תמיד עזרת לי עם שיעורי הבית, ולימדת אותי איך ליידי אמורה להתנהג, היו לך גינונים מצחיקים כאלה שלימדת אותי, "את המזלג תאחזי ככה וביד השנייה את הסכין" חחחח היינו מתגלגלים מצחוק כשהייתי מנסה, חידודי הלשון שלך שיפרו את היכולת שלי להתבטא, ואוווו איך שלימדת אותי לצלוף על אנשים עם כדורי נייר ודבק שהיינו מכינים יחד..
הגוגואים ששמרנו כל עונת הקיץ שימשו אותנו למשחקים של שבתות בבוקר כשהיה קר בחוץ, היינו יכולים לשבת שעות לבהות אחד בשנייה במשחק מפגר שבו לא היינו מזיזים את העיניים, סנדי הכלבה הייתה שוברת הקרח שלנו, היא זו שתמיד הפריעה לנו במשחקים.. היינו ארבעה ילדים, אני אתה אורן והחבר הקרציה הזה שלך - יאיר.. אחחחח הילדות הזו הייתה משהו! היינו צוחקים ומשתגעים יחד..
אתה יודע זה מצחיק אבל עדיין יש לי את הטעם הטוב הזה ממשקה השוקו שהיית מכין לי.
יום לפני ערב כיפור בלילה השחור ההוא וקצת לפנות בוקר שמעתי את סבתא שלי לוחשת לדוד משה "זהו.. מצאו אותו, הוא מת"..
באותו רגע הכל נהיה שחור, סלט שלם של רגשות יצא לי מהעיניים בצורת דמעות. איבדתי כל קשר למציאות, יצאתי מהבית כילדה קטנה ושכבתי על הדשא הקרררר בלי שמיכה, כאילו ביקשתי למות.
היה לי קשה לקבל את מותך.
מסע הלוויה היה קשה מאד, כולם בכו, אין עין יבשה בין כל אותם האנשים שבאו ללוות אותך בדרכך האחרונה. ואני אחותך הקטנה עומדת מעל הקבר וצוחקת, מתפוצצת מצחוק, ממלמלת מתוך כאב "דודו, דיי הבדיחה נגמרה, אתה קם? קמת? נו דודו.. קום," אני ממשיכה לצחוק להתפקע מצחוק, ולאט לאט הצחוק מתחלף בבכי קורע לב והדמעות זולגות מעיני ולאט לאט אני מבינה שאתה כבר לא צוחק איתי, שאתה כבר לא איתי.
והשנים חולפות והכאב אפעם לא!
אתמול בלילה אחרי 28 שנים בלעדייך באת לבקר אותי שוב.. ישבנו על הגג אני ואתה החזקנו בידינו כוס שוקו חם וצפינו בשקיעה, צחקנו אויי כמה שצחקנו פשוט התגלגלנו מצחוק, אחר כך פשוט דיברנו לא היינו ילדים בחלום שלי.. 2 מבוגרים שיושבים ומדברים, סיפרתי לך כמה אתה חסר לי ועל זה שאין יום שאתה לא במחשבתי, סיפרתי לך שאני ויאיר הקרציה בקשר.. הסתכלת עלי וחייכת לא אמרת כלום.. ראיתי במבטך את הגעגוע שגם אני חסרה לך.. סיפרתי לך על דברים חשובים, ושאבא קצת חולה, קצת הרבה חולה.. ושוב חייכת ולא אמרת כלום. הסתכלתי עליך, הבטתי בעינייך בגעגוע מטורף, אתה הבטת בי בחזרה ואמרת.. "את יודעת.. זה כבר 28 שנה שבהם אין יום שאני לא חושב עליכם".. באותו רגע התעוררתי מהשינה..
בכיתי..
דודו שלי, אתה חסר לי, 28 שנה שאתה כבר לא איתי, 28 שנה שבהם אני כבר גדלתי הפכתי לאישה ואתה עדיין נשארת צעיר.. 28 שנה שאני מתגעגעת!
בן 18 היית בנופלך, ובמותך ציוות לנו את החיים.
מתי תחזור לבקר?
לזכרו של אחי ולזכרם של 23,341 חללי צה"ל ו-3,150 אזרחים אשר נרצחו בארץ ומחוצה לה בידי מרצחים אכזריים.
יהי זכרם ברוך ומנוחתם עדן.
