הרעש שבראש שלי..

רואה את ההורים שרצים אחרי הזאטוטים שלהם..

ממהרים, נכנסים לחוג יוצאים מחוג..

אמהות שצועקות לפעמים וכועסות שהילד התנהג לא ממש כמו שהן רצו..

אמהות שמחליפות שיח אחת עם השניה..

אבות בודדים שנראים כאילו מישהו נטש אותם באמצע שמורה.

והילדים מחכים בשקיקה שיתחיל כבר החוג, ואלו שיוצאים הם עם עיניים נוצצות ומספרים כמה כייף היה להם.

ואני פה בצד יושבת מתבוננת על כולם.. לא בהתנשאות אלה ככה מהצד מנסה להתמזג אל תוך הנוף המתנ"סי משהו. רוצה קצת שקט מהרעש של כל היום הזה..

צוחקת עם חברה ליד ואומרת לה תראי איך הם שולטים בנו הגמדים הקטנים האלה, לא מסיימת להגיד לה את זה והגמד שלי יוצא לרגע מהחוג בא אלי ואומר לי "אמא, אני צריך קטנים" בפרצוף זועף וכשאני שואלת אותו "אבל למה בכעס" עונה החצוף "קחי אותי ואל תשאלי שאלות"...

יש לו מזל שהוא הבן שלי אחרת זה היה נגמר בכיפכוף, יישור ותפילת שמע ישראל.

ובכל זאת כדי לתת לו להבין שלא נעימה לי ההתנהגות הזו.. לא דיברתי איתו ולא אמרתי לו כלום. כשחזר לחוג נכנס לחדר ומיד יצא.. בא אלי עם חיבוק - סליחה אמא שדיברתי לא יפה אני אוהב אותך..

תאכלס.. חינוך בשתיקה זה מעניין לא פחות.