אחרי שכתבתי את הפוסט מהבוקר שביקשתי לעצור את הרכבת הזו של האיכסססס, החלטתי שאני יוצאת קצת לאוורר את עצמי..
הייתה לי פגישה נחמדה עם שף מוכר על אירוע שאני וחברים עומלים עליו.
ישבנו ושוחחנו, וכמה שהוא ניסה לשכנע אותי לאכול אני סירבתי יותר ויותר.. פשוט לא רעבה.
הסכמתי לאספרסו קצר וכוס מים קרים ליד.
מעבר לזה זה טו מאץ׳ בשבילי..
סיפרתי לו על הקונספט הייחודי שלי ושל הקבוצה שמארגנת את האירוע והרחבתי קצת על מי אנחנו.. הוא ממש עף על הרעיון ושיתף פעולה, הוא אפילו הגדיל לעשות ונתן רעיונות שמתחברים לקונספט.
האמת שבאותו הרגע ההרגשה הזו של האיכס זזה הצידה ונתנה מקום וביטוי להרגשה טובה יותר מחייכת יותר.. אני חושבת שגם הוא הבחין בכך. כי נכנסתי למסעדה מעט זועפת - כמו כלבה שמחפשת לנשוך.. ואחרי חצי שעה התחלתי לחייך ולצחוק וזה זרם והיה ממש נהדר.
אז נכון לא כל תחושת הרעל עברה אבל היי אני בטוב יותר.. מחייכת יותר..
אז החלטתי היום לא לנשוך אף אחד 😁