כמה התחנפת אלי.
כל כך רצית לגעת בי. לדעת אותי.. החרמנות כבר משגעת אותך. אני רואה.
זה כבר שלושה שבועות שאני מחזיקה אותך קצר, מה שנקרא בשפת העם "לא נותנת"..
ועשית לי עיסוי עמוק, וליטפת.. ולשת.. ניסית להגיע אלי בכל דרך ואני הקשתי אליך עורף ואתה גם יודע היטב למה.. ושוב התחננת ושוב ביקשת..
אבל נהניתי לראות אותך ככה סובל ולכן לא עצרתי את ההתחנפויות שלך.
בעשר וחצי שלחתי לה וואצאפ.. "יש מצב את באה להיות פה קצת? אנחנו חייבים לצאת - משהו דחוף."
כמה דקות אחרי קיבלתי הודעה "בדרך" מתה עליה שהיא ככה משתפת פעולה.
10 דקות אחרי היא כבר הייתה אצלנו על הספה מחייכת, סיפרתי לה שהילד ישן ואנחנו יוצאים ולא להרבה זמן.
"בוא בוא נצא ננשום אוויר, למה מחניקה לי האווירה" ויצאנו לגינה הציבורית שליד הבית.. אפילו לא הייתי צריכה להניע את הרכב ושקט ואין אף כלב ברחוב חוץ ממך וקר.. וחשוך.
ישבתי על הנדנדה חצי מתנדנדת ושאלתי אותך "אתה רוצה לשחק?" וענית "מאד מלכתי"..ובלעת את הרוק.. והוספת "איתך אפעם אי אפשר לדעת למה לצפות".
"אז הנה" אמרתי חייכתי והחוויתי עם האצבע שלי "יש לך כאן גינת שעשועים.. כולה שלך, תשחק"..
האכזבה הקשה ניכרה על פניך, אני רק נהניתי מזה. לראות את המושפלות שלך למרות המאמץ שהשקעת.
ואז ישבנו לשיחה רצינית, פתחתי בפניך את מה שאני מרגישה, ושיתפתי אותך בתחושות שלי וגם אתה אמרת את שלך, אז עשינו סדר בבלאגן שלנו ובעיקר בתחושות.
אחרי לא הרבה זמן כבר חזרנו הביתה, הקור הכניע אותנו. קצת לפני שנכנסו הביתה אמרתי לך "מאמי תזכור תמיד, כשמשחקים בי אני יודעת להיות זונה!"
אחרי שהיא הלכה הביתה באת לידי, בשקט.. בלי לדבר הורדת ממני את הרוע, את הרצון להשפיל.. הורדת ממני את הכל וקיבלת אותי נטו כמו שאני.