הרעש שבראש שלי..

אבל זה כמו שעון עצר ענק שמסתובב לו בראש שלי עם מספר הימים שנותרו.

ואני כבר מראה סימני שבירה ראשוניים שהולכים להשתרש להם..

אני משתדלת להקפיד על שיגרה עם פיצקי..

מתעוררים כמו תמיד כי אני לא בחופש (עובדת מהבית)..

בשעה 8 וחצי עושים קצת כושר - שנינו קופצים משתוללים מוציאים אנרגיה טובה וזה גם הפוגה לי מהמסך..

בתשע ורבע - אוכלים ארוחת בוקר מסודרת.

אח"כ פיצקי יושב עם עצמו לשעתיים וחצי בעבודה עצמית של למידת אותיות ומספרים - תרגול תרגול תרגול..

ומכאן ואילך זה רק מתדרדר..

אמא  אמא אמא אמא.. ואני משתדלת בסבלנות כי באמת שהוא לא אשם..

ועונה וקמה ומביאה ולוקחת, משתדלת להצחיק ולהפעיל מרחוק.. וקח את הטלפון והנה עוד סרט.. ולא עברה אפילו עוד שעה!! 

וכאן כבר מתחילה להחנק.. חייבת אוויר יוצאת לגינה קוראת לו.. "רונן בוא שב עם אמא.. בוא נשקה קצת עציצים"

ואני מגלה את הפוטנציאל החדש הוא ממש נהנה.. ואני חוזרת מהר למסך.. ומגלה שנשאר לי עוד 47 דק' לסיום היום הזה מבחינת העבודה, ואני מגלגלת עיניים.. נושמת עמוק.. 

רונןןןןן סגור את המים.. בוא לאכול צהריים. 

והוא בוכה לי למה הפסקתי לו את הכייף. איך אני יכול להסביר לו? איך אני יכולה לתת לו להרגיש נורמלי בתוך השיגעון הזה??

אוף קשה...

סיימתי את יום העבודה שלי ועכשיו כולי שלו.. אני מציצה עליו - הוא נרדם.

אני מלטפת לו את הראש והוא מחבק מתוך שינה.. גורם לי לחייך..

אני צריכה אוויר.. אחרת אשתגע.