אתמול בערב זה כבר היה שבוע שלם של בידוד, רק אני ופיצי.
זה קשוח, שיח ילדים 24/7 ולא אני לא מתלוננת אני אוהבת את הילד שלי. אני אעשה בשבילו הכל. אבל אפילו בשבילי זה קשוח.. רק שנינו בבית ואני חייבת לפרק ישבן..
אז אחרי שהילד נרדם ישבתי לכתוב את הסיפור הזה..
זה משהו שקרה מזמן (יותר מ-20 שנים) אבל השאיר בי רושם עמוק תרתי משמע..
אז ככה כדי שתיכנסו לסיפור כדאי שתדעו שעשיתי לא מעט מסעות בעולם, טיילתי ראיתי חוויתי טעמתי.. ובחלק מהמקומות בהם הייתי גם סישנתי.
בשנת 1998 עזבתי את הארץ, הנחתי את תעודת השוטר שלי החזרתי את האקדח והתפטרתי.. החלטתי לצאת למסע בעולם.. התחלתי את המסע בניו יורק, ונתקעתי שם לכמה שנים.. התאהבתי בעיר המפלצתית הזו ששואבת אותך פנימה.. נעתי בין ג׳רזי לניו יורק ובסוף השתרשתי בג׳רזי..
ניו יורק, 2001 השנה בה נפלו התאומים. האווירה ברחובות אווירת פחד, לא נעים להסתובב ואנשים עם הראש באדמה, הולכים לכל מקום ופשוט לא מסתכלים בעיניים, העיר הרוסה כל כוחות הבטחון וההצלה עובדים ונותנים את נשמתם - והעיר מחזירה להם אהבה ענקית.
הדירה ששכרתי בג׳רזי היתה בסמיכות לתחנת כיבוי אש, לוחמי האש בכל שעה מהיממה היו תאווה לעיניים במיוחד אחד מהם שהייתי דלוקה עליו מאד..
ובאותה עת הם היו מותשים, עייפים לא הייתה להם אנרגיה. אבל תמיד מצאתי את עצמי ליד התחנה כשהוא היה במשמרת. או מביאה להם משהו טעים לאכול או מפטפטת עם מרטין..
עם הזמן שמתי לב שגם מרטין פשוט שמח לראות אותי, אז ניצלתי הזדמנות.. "בא לך לצאת לדרינק" הוא הסכים..
יצאנו, צחקנו התנשקנו - עד כאן סיפור אהבה..
בדייט סיפרתי לו שאני יהודיה, ישראלית שאני מכוחות הביטחון לשעבר.. בקיצור פתחתי הכל.. רוצה תחושה טובה שהכל שקוף ומשם להתחיל..
המשענו לצאת עוד כמה פעמים יחד והרצון הזה להכאיב לו בער בי..
מרטין הוא בחור גבוה, שרירי בטירוף, שחור עור ונאה ברמות אחרותתת, אין מצב שהוא ייתן לי להכאיב לו, אין מצב שאצליח בכלל לקשור אותו כי איך שאצליח הוא פשוט יעשה עלי מהלך ויפרק אותי..
לא ידעתי איך להביא אותו למקום שלי.. לנקודה שרציתי אותו כנוע. אבל בגישה שלי מי שלא מנסה פשוט מפסיד.. אז ניסיתי..
יצאנו, הלכנו לשתות עם החברים שלו.. האווירה הייתה קצת שונה באותו ערב.. אווירה של חרמנות. חברים שלו מהתחנה דווקא חיבבו אותי - הבנתי וידעתי מה הם עוברים.
אח"כ כשחזרנו הביתה.. הושבתי אותו על המיטה, אני חייבת לעשות לך מעשים שאולי לא תאהב.. אני חייבת להכאיב לך, זה צורך שלי. אני כבר לא רגועה.. אני יושבת עליו ומדברת איתו כשתוך כדי מפשיטה אותו ומתרכזת בפטמות שלו.
צובטת אותן קלות, עוברת לצביטות ארוכות יותר ואני מרגישה שהוא נהנה מזה.. והוא שואל שאלות ומתקשה באיזור חלציו.
מסתבר הוא פתוח יותר ממה שציפיתי וכל הדומיננטיות שלו החלה להתהפך ולאפשר לי לחקור אותו יותר.. הוא לא היה כנוע אלה מאפשר.. שזה הדליק אותי יותר..
אז קשרתי אותו.. 2 זרועותיו צמודות לגופו והקשירה היא קשירה מהודקת, שלא מאפשרת לזוז.. הוא נדלק. פתחתי את תיק המשחקים שלי.. והוא קצת החוויר כשראה את הציוד אבל הוא לא אמר מילה.. הוא היה דרוך ושנינו ידענו - נותנים לעצמנו חופש - מגלים עולם.. רציתי שהוא יהנה רציתי שהוא יימשך לעולם שלי.. ולא נתתי את הכל, ליטפתי אותו עם נוצה, מפעם לפעם צבטתי הוא הכיר את הכללים (לא יודעת מאיפה) וציין שמילת הבטחון שלו היא פופקורן (וזו מילת הבטחון שהפכה להיות שלי עם השנים)..
וזו הייתה ההתחלה של שנינו..
על הישבן המדהים שלו אדבר בפעם הבאה 😁
