אנדרלמוסיה

נוקשת לו בדלת, מבושמת מיין, רטובה עד לשד עצמותיי מהגשם,

אני לא מסתכלת עליו, לא מדברת, נכנסת לדירה שלו..

הוא מביט בי בהלם, העיניים שלו מנסות להבין מה קורה פה,

אפילו אני לא מבינה מה קורה פה.

הוא מסיט שערה סוררת מפניי, פושט את בגדיי הרטובים,

נכנס לתוכי ואני נכנסת לעולם נטול כאב.

אני מרגישה במגע שלו כמה הוא צריך אותי!

האנחות שלו הן זעקות שבר

ובאוזניי הן נשמעות כשיר אהבה.

אנחנו צריכים אחד את השניה למען שפיותנו.