צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מחשבות שפויות

מחשבות שפויות של אדון מתוסכל בעולם חולה.
לפני 11 שנים. 6 בנובמבר 2013 בשעה 15:47

(אזהרה: לא לבעלות לב חלש)

 

דבר כל כך בנאלי,

דבר כל כך מובן מאליו,

אבל ברגעים מסויימים,

הוא הדבר היקר ביותר שיש לך.

 

היום אני כבר יודע למה,

מאז שהייתי קטן היה לי הדחף

בפנטזיות שלי תמיד היתה התשוקה,

ובהזדמנויות הראשונות שהיו לי,

כרכתי את ידי סביב צוואריהן,

וראיתי איך הנשימה נעשית איטית.

 

זה התחיל בתמימות מסויימת,

מגע עדין, נוגע לא נוגע,

אבל יום אחד הכרתי מישהי

שאחרי שסיפרתי לה, אמרה לי:

"שים לי שקית על הפנים".

[...]

נשביתי בקסם.

 

היכולת להיות עם מישהי,

לא רק שמוכנה לתת לך לחיות פנטזיה

אלא מבקשת ממך לעשות את זה,

ואף הולכת רחוק יותר ממה שחשבת שאפשר...

 

היום אני כבר לא מסתיר את עצמי,

מצאתי בית לתשוקות שלי,

מצאתי פורקן לדחפים הכמוסים,

שתמיד אמרו לי להשתיק ולהעלים.

 

כשאני איתך אני שולט בחיים שלך,

את מתמסרת לי באופן הכי טוטאלי שיש,

את נותנת בי את האמון הגדול ביותר שקיים,

לא רק כאב, לא רק משחקים,

החיים עצמם...

לפני 11 שנים. 5 בנובמבר 2013 בשעה 19:46

הכללים תמיד חלים,

החוקים שרירים ועומדים.

אבל מתחתם ומאחורי כולם,

אני עדיין בן אדם.

יש לי עוצמה,

יש לי כוח,

ועדיין...

אני בנאדם.

 

גם לי מותר להרגיש,

גם לי מותר לכאוב,

גם לי מותר... לבכות.

 

אבל כשאני איתך, אני בשמים,

כשאת מצייתת, אני בעננים,

כשאני עושה בך כרצוני,

אין מאושר ממני.

 

כי בלעדייך אני לא אדון.

בלעדייך...

אני רק בן אדם.

לפני 11 שנים. 5 בנובמבר 2013 בשעה 10:09

אני אוהב מוזיקה.

 

כל דבר שהרמוני לאוזני הוא מוזיקה מבחינתי.

הקולות שלך כשאת נאנקת - זו מוזיקה.

הבכי שלך כשאת מתחננת - זו מוזיקה.

הציות שלך לפקודות שלי - זו מוזיקה.

 

אני אוהב את ההרמוניה שלנו ביחד.

 

 

 

לפני 11 שנים. 4 בנובמבר 2013 בשעה 19:02

"אני למטה" סימסתי לה מהאוטו.

היא היתה כולה בהתרגשות, הרבה זמן כבר חיכתה לרגע שאבוא אליה לסשן ראשון.

אחרי שדיברנו פעם אחת בטלפון, הפעם היחידה שהרשיתי לה לשמוע את קולי,

הבהרתי לה שאני עובד בשקט, רק צרחות הכאב והעונג שלה יכולים להישמע.

 

היא פתחה את הדלת והלכה להתיישב על הכסא במרכז החדר,

כולה רועדת ורטובה, לא יודעת מה מצפה לה, מה אני רוצה לעשות לה.

הודעתי לה מראש שאני אוהב סדר, הכלים שלי צריכים להיות מוכנים מראש.

היא הניחה על שולחן מסודר מפה שחורה בפינה עם כל מה שדרשתי:

חבל, שוט, כיסוי לעיניים, קולר, נר שחור, סכין ונוצה... למה נוצה? בשביל הכיף שלי.

 

נכנסתי לדירה, שומע את נשימותיה ממרחק, הכל היה שקט.

טרקתי את הדלת בקול, היא נבהלה וזזה בכיסא, אבל מיד הבינה שטעתה,

והשפילה מבט, היא ידעה שאני אעניש אותה על זה מאוחר יותר.

 

ניגשתי אליה והבטתי בה יושבת, רועדת ורטובה, ממתינה בציפייה דרוכה.

נשימותיה מהירות, מבטה מושפל, אסור לה להביט בי, היא יודעת את זה.

ניגשתי לשולחן, הכל היה מסודר, כמו שאני אוהב, במרחקים שווים,

לקחתי את כיסוי העיניים וניגשתי אליה, עטפתי את עיניה ומשכתי חזק,

הידקתי עד ששמעתי אותה גונחת מכאב, זה היה החלק העדין האחרון.

 

ניגשתי למולה, ציויתי עליה לעמוד ופקדתי עליה להתפשט, לאט.

אני אוהב את זה לאט.  בשקט, מסודר ולאט...

השעה היתה שעת בין ערביים, השמש כבר החלה לשקוע,

"זה יהיה לילה ארוך מאוד" הבהרתי לה בשיחה היחידה שניהלנו קודם,

היא חייכה באושר, "זמן יש לי בשפע אדוני" ענתה...

 

[המשך יבוא]

לפני 11 שנים. 4 בנובמבר 2013 בשעה 9:55

את עומדת על ארבע,

כולך ערומה,

מביטה בי בשקט,

צועקת בדממה.

 

אני מתעלם.

את כמהה ליחס,

רוצה שאגע בך,

אבל הפקודה היא הס!

 

"תשבי יפה!"

אני מצווה עלייך.

את מצייתת,

כולך מאושרת,

התייחסתי אלייך...

לפני 11 שנים. 3 בנובמבר 2013 בשעה 19:55

"אתה לא נראה טיפוס שולט"

היא ניסתה להתגרות בי.

אני שתקתי. ידעתי שאני יכול להראות לה,

אבל הכל היה רק במחשבות עד היום.

 

"אני הכרתי הרבה שאמרו לי שהם שולטים,

אבל אף אחד לא היה חזק מספיק להתמודד איתי"

היא המשיכה.

"אתה לא נראה יותר חזק מהם, למה אתה חושב שאתה יכול?"

 

היד התחילה לעקצץ, השריר החל לרטוט,

גל של תאווה החל גואה בי והרגשתי שזה עומד לקרות.

"תשתקי!" אמרתי לה.

אבל היא רק צחקה.

 

הצחוק שלה, המתריס,

המילים שאמרה...

פתאום ברגע אחד,

מתוך שליטה עצמית מושלמת,

היתה לי הארה.

 

הכל פתאום היה בהיר,

הכל היה נכון,

שנים של מחשבות ורצונות,

התפרצו בבת אחת...

 

בסטירה אדירה.

 

היא היתה סמוקה,

הביטה בי בהערצה,

לא נשאר עוד מקום לתהיות,

מאותו רגע נהייתי אדון,

כי היתה לי שפחה.

לפני 11 שנים. 3 בנובמבר 2013 בשעה 14:01

תעמדי!

עכשיו תתפשטי!

לאט...

תשפילי מבט!

 

את כולך רועדת,

כמהה רק למגע,

מחכה בציפיה,

כך בשקט בדממה.

 

תכאבי את הדריכות,

תתעני את הצמיתות,

אני אחליט מתי ואיך,

אני אדון לכל גופך.

לפני 11 שנים. 3 בנובמבר 2013 בשעה 8:49

אני השליט ואת הכנועה

אני המחליט ואת העושה

אז מתוקף תפקידי

ובצו מלכותי

אני מכריז בזאת 

שאת תתאמצי!

 

מהיום משתנים כללי המשחק

כי אני הוא הדום השליט החזק.

מהיום את תוכיחי שאת ראויה

מעכשיו להיות לרצונותי כנועה.

אז תפתחי כעת את ליבך בפני

ותראי לי למה את זכאית לחסדיי.

 

Let the games begin. 

 

לפני 11 שנים. 2 בנובמבר 2013 בשעה 18:05

תביני ש...

אני לא שטן, ואת לא מלאך.

אני לא נצלן, ואת לא מסכנה.

אני לא רשע, ואת לא טהורה.

אני לא מפלצת, ואת לא ילדה תמימה.

 

כי למעשה...

אני האדון ואת רק שפחה.

אני השולט ואת הכנועה.

אני האומר ואת העושה.

אני המכאיב ואת הצמותה.

 

אבל בעצם...

אנחנו רק שתי נשמות אבודות,

שמצאו את הדרך להיות שייכות.

שני חסרים גדולים שבאים מבפנים,

שמתמלאים ביחד ומרגישים חיים.

שני אורות אבודים באפלה הגדולה,

שמצאו נחמה בעולם בלי חמלה...

לפני 11 שנים. 2 בנובמבר 2013 בשעה 14:53

שליט אמיתי לא צריך כוח,

שליט אמיתי לא צריך כלים,

שליט אמיתי שולט במבט,

כל השאר זה רק משחקים.

 

מלך אמיתי מכבד את הנתינים

מנהיג אמיתי מכבד את הנשלטים

אדון אמיתי אוהב את השפחה.

 

כי בלי נתינים, למלך אין כוח.

בלי נשלטים, למנהיג אין עוצמה,

בלי שפחה, האדון הוא לא אדון.

 

המלך האמיתי - יודע את זה.

המנהיג האמיתי - מבין את זה.

האדון האמיתי - מעריך את זה.