לפני 7 שנים. 1 בדצמבר 2016 בשעה 6:16
"עצוב לי שזה מה שאתה חושב עליי, באמת שעצוב".
ככה הסתיימה אתמול השיחה איתו.
הרגשה נוראית לדעת שיש מישהו בעולם הזה שחושב שאת שקרנית ומניפולטיבית, כשאת, לא באמת כזאת.
כל מה שאומר, כל השיכנועים, כנראה שלא יעזרו.
הוא שומר טינה, הוא לא שוכח ולא סולח.
איך אפשר לחיות ככה?
איך אפשר להיות כזה חסר רגישות?
אם הוא לא היה חשוב לי, לא היה איכפת לי.
הוא עמוק אצלי בלב ולו, ולו לא איכפת.
הוא יודע טוב כמה רגשות יש לי אליו,
הוא יודע טוב שאני רוצה אותו חזרה,
אבל כנראה שזה משהו שלא נועד לקרות.
אולי, אולי אם אשלח לו לביתו, ורד לבן, ורד אחד כזה, רק שיידע שאני כן הייתי נאמנה לו, שאני לא הבחורה שהוא חושב שאני, אולי ככה הוא יסלח?
