היא בחרה בקפידה מה ללבוש. חצאית שובבה אדומה אבל שקופה למחצה. מחשוף צועק שמנסה להסתתר (לא בהצלחה רבה) ומבט משכר אחד. מוכנה לקרב בידיעה של ניצחון.
השיחה זרמה כאילו תמיד הכרנו במיציאות, ולא רק בהודעות הוואטסאפ. שיחה קלילה, מרומזת כשהיא נמרחת על הספה בתנוחות שמסגירות כניעה. אני לא משדר עוד כלום, זה אצלה בראש. היא יודעת שאני שלה, ובכלל לא קיימות אופציות אחרות.
כשהבנתי את כל הסימנים, ושיד החלה את דרכה לכיוון ראשי הקירח, חוסר ההתמסרות שלי גרמה לפקפק בפעם הראשונה בקסמייה. ידה חזרה למקומה, מבוכה קלה ושינוי נושא מהיר יותר מבחורה שמסירה תיוג לא מחמיא בפייסבוק.
העניים הירוקות היפות שלה החלו לחשב מסלול מחדש. מנסה לתכנן איך מתגברים על המבוכה, על חוסר ההכרות, וממשים את מה שנרקם בהודעות בימים האחרונים. המקום הזה זר לה, למרות היותה מתמסרת. היא רגילה להכניע גברים במבט קטן, או אפילו בלעדיו. היא מכירה לעומק את חוקי המשחק ואיך לגרום לגבר שמולה לקחת פיקוד, בדיוק כמו שהיא אוהבת, ולהביא אותה לנקודת התמסרות ממכרת.
המשכנו בשיחה, הרבה מעבר למה שהיא ציפתה, והסימנים שאני מקרין לא רק שלא רוקדים לשום צליל חליל שהיא משמיעה, אלא גורמים לה להישמע כמו אקורד צורם, בלי יכולת לכוון מייתרים.
היא מושכת, מרתקת, מעניינת, אבל הקלות שלהשיג אותה לא מחמיאה לי וגם לא לה. לא שאני טיפוס שאוהב לדחות סיפוקים, להיפך, אבל הדרך לשם ברוב המקרים לא פחות חשובה. היא מנסה לכבוש אותי, אבל היא כבר שלי, והיא עדיין לא יודעת את זה.
"קומי, תעמדי מולי". עינייה נפתחו. מבט אחד הספיק לה להבין שאני לא אוהב שלוקחים את הזמן.
נעמדה מולי, מובכת, מופתעת, לא שולטת בסיטואציה. המבט שלה הוא בין "מה הולך לקרות עכשיו??" לבין "אבל הוא לא היה מעוניין!!" לבין "לנשום עמוק....". המושכות אצלי, אני מחייך לי בלב.
אצבע מסמנת לה להסתובב, היא מסתובבת
2 אצבעות על גבה מקשיתות אותה. היא מתכופפת.
ורגל מאחורי ברכיה מסמנות לה לרדת לארבע.
"זאת תנוחת הכלבה, תכירי, ותחכי לי כאן עד שאחליט מה א-נ-י רוצה לעשות איתך..."
הלכתי להכין קפה...