הרצפה היתה קרה, אז קמתי.
14 שנה למותה של מיכל ניב, ואני שומעת עכשיו את "לא רוצים לישון" מאוגוסט 88'.
הקול המהפנט שלה, השירים של פעם. זורק אותי אחורה לחיים אחרים.
העצב הפך לחלק כמעט בלתי נפרד ממני.
כבר לא זוכרת מתי זה התחיל, אבל זה נראה כאילו היה שם תמיד.
מפחדת להרים את הראש.
יש לי דימוי מאד חזק של הפחד הזה:
שודד חמוש שנכנס לבנק ויורה באוויר, ומיד כולם משתטחים על הרצפה.
וגם כשהכל נגמר וכולם הולכים אני עדיין על הרצפה, מפחדת להתרומם.
כאילו מצאתי את המקום הבטוח שלי, שם, על הרצפה.
וקמתי מהרצפה.
והתחלתי טיפול אצל פסיכולוגית שמשלבת דמיון מודרך, ועדיין קשה לי ליהנות מהרגעים הקטנים והשמחים שצפים פתאום.
הפחד שזה ייגמר שוב, שהרצפה תמשוך אותי שוב אליה.
היא ביקשה שאדמיין מקור מים שעושה לי טוב. מיד חזרתי לחוף אהוב בתאילנד.
רק אני, המים הצלולים, הדקלים ועצי הבננות שמסביב.
היא שאלה אם אני רוצה להזמין מישהו להצטרף אליי לשכשוך הרגוע במים. לא עלה לי אף אחד בראש. רציתי להיות לבד.
ונרגעתי.
היא ביקשה שאנסה בכל זאת לדמיין את עצמי מזמינה מישהו לחלוק, לשתף.
ובתוך שלוות המים והנפש, פתאום מישהו רץ אליי מהחוף.
זה היה ג'וני וייסמילר, שחיין אולימפי המוכר יותר כטרזן של שנות ה-30.
אין לי מושג מאיפה הוא הגיע, ולמה דווקא הוא.
טרזן רץ לעברי על חופי תאילנד, ואני צוחקת בטירוף.
הוא מצחיק אותי.
נכנס למים ומחבק אותי ואני מאושרת.
גבר אמיתי, חזק, אוהב, אכפתי.
טרזן.
תזכרי את התחושה הטובה שיש לך עכשיו, אמרה. לשם את תגיעי.
ואני כל כך רוצה, אבל עדיין מפחדת מהרצפה.
http://www.nextavenue.org/sites/default/files/olympic_movies_gettyimages_96518673_0.jpg
