פיסטוקים.
היד נשלחת מבלי משים ולוקחת חופן נוסף.
אין כאן קשר יד-עין-פה, כי אם יד-פה בלבד.
בלוטות הטעם מתענגות על העיגול הירוק המלוח העדין.
האיזורים במוח האחראים להנאה מקולות הפצפוץ ומתחושת הגריסה מקפצצים בהנאה.
ואז הפעולה הופכת מונוטונית.
שגרתית.
יד נשלחת לפה, וכבר אין כאן הנאה, ואין עונג.
רק הרגל.
אותו הדבר שוב ושוב.
וזה ממשיך, כי אי אפשר להפסיק את האקט.
ועכשיו יש רק סבל דק מן הידיעה שזה כבר לא בשליטתך.
שהיד והפה רוצים את שלהם. ומי את שתתערבי ברצון שלהם. הם ייקחו עוד ועוד. ולך אין מילה.
וייסורי המצפון מתעוררים. וזה גם כואב.
אבל אי אפשר להפסיק.
וברגע של נחישות את מוציאה את הקערה מהחדר. זהו, הם כבר לא מולך יותר.
החזרת את השליטה אלייך. רחוק מהעין וכו', את אומרת לעצמך.
ותחושת עוצמה אופפת אותך.
ניצחתי, את טופחת לעצמך על השכם.
אבל הם עדיין שם.
בראש.
לא יוצאים. את חושבת עליהם.
את נזכרת בתחושות העילוי שהעניקו לך אי שם בהתחלה. שוכחת את ההמשך. מאדירה את רגעי האושר הצרוף אך המועט שהעניקו לך.
ופתאום כבר אין לך שום דבר אחר בראש.
רק הם.
ממלאים את כל מחשבותייך, דמיונך, רצונך.
עד לרגע השבירה, בו את קמה באותה נחישות שבה החלטת להוציאם, ומחזירה אותם.
אבל הפעם אין עוצמה. אין ניצחון.
זו תחושת קבס. מעצמך, מכניעותך. חולשתך.
ואת לועסת אותם בשנאה צרופה. שונאת אותם ואותך.
הנה, החזרת אותם לחייך. וזה כבר לא כמו שחשבת שיהיה, אבל את לא יכולה להפסיק.
וטעם מריר עולה בפה עם כל לעיסה, עם כל הושטת יד אל הקערה.
וכואב בגוף, ובנשמה.
ואין פתרון כי
את
לא
יכולה
להפסיק.
פיסטוקים.
או הוא.
