אני רעה.
כועסת. עוינת. שונאת. טעונה. עצבנית. מלאה בשחור. סוערת. חסרת מנוחה. נסערת.
החבטה הראשונה הותירה אותי מאוכזבת.
זה לא מה שציפיתי לו, שישחרר אותי מעצמי.
הוא מיד הרגיש את גופי המכווץ, המתאפק שלא להשתולל, לבעוט, לצרוח, לתלוש, לשבור.
לפרוק לבד את שהוא לא מספק לי.
שמעתי אותו מסיר את החגורה.
מיד הוא הוכיח אותי על טעותי.
הצלפה מטלטלת, עזה, מנערת.
רסיסי שניות עברו בין הרגע בו נשמעה שריקת הרוח כשהניף את החגורה לבין הרגע בו כאב עז צרב באחוריי.
הרגשתי משהו בי משתחרר.
חום התפשט בכל גופי, רגליי רעדו. מעדתי מיד, והוא ייצב את כריעתי והיטיב את החבל סביב מפרקיי.
הוא לא חיכה להתאוששותי ומיד הצליף שוב. חזק יותר. ועוד.
ואני מרגישה לסירוגין כאב שורף בבשר לצד שחרור מטורף של אנרגיה.
הכאב הנפשי זולג החוצה, ויש עוד הרבה ממנו.
כמו פיניאטה, כמו זיקוקי השנה החדשה.
בהדרגה הכל יצא. ואז החלו גם דמעות גדולות של הקלה לרדת על לחיי.
והוא הרגיש אותי. את הקצב שלי, את הרעל שיצא ממני, את הגאולה.
כשהכל נגמר ולא נותר בי רוע, התיר את החבל מגופי המפורק וכך שכבתי לי חלשה, פצועה ומדממת, אבל נפשי שלווה ומוחי ריק.
ונרדמתי, סופסוף אחרי חודשים נטולי שינה, כשעל שפתיי משוח לו חיוך קטן ומכיר תודה.
