לפני 8 שנים. 26 בינואר 2016 בשעה 7:44
אני העוגייה שלך.
זאת שליד הקפה.
אתה לא באמת *חייב* אותי, או *צריך* אותי. בטח שלא *מכור* אליי.
זה נחמד שאני שם, מדי פעם. תוספת נעימה.
כן, זה טעים לך. ביס מתוק שמענג לרגעים ספורים. ומיד נשכח.
מושיט יד ולוקח אותי, ככה בהיסח הדעת, מתוך ערימה של עוגיות כמוני.
לא נבחרתי בזכות משהו מיוחד בי. אני פשוט שם, מונחת.
וכשייגמר הקפה ייגמר גם הזמן שלי בתודעה שלך. אותו זמן קצר וקצוב.
הכלום שלך הוא בשבילי הכל.
ותנער את הפירורים שלי מהחולצה שלך ותתחיל את יומך ואני לא אשאיר אפילו זיכרון.
