אתה יודע מה אני צריכה, ובכל זאת מחכה שאבקש יפה. מסתכלת לך בעיניים כשאני יורדת על הברכיים, זוחלת לעברך לאט, על שש, הישבן זקור, לא מסיטה את המבט. החבלים אסופים בפה שלי. צעד צעד, מתקדמת לעבר הספה, מתמקמת בין הרגליים שלך, מניחה את אסופת החבלים בחיקך ומישירה מבט מתחנן.
זה לא מספיק.
אתה אוסף את השיער שלי, את התלתלים שנחים על העורף וקווצה סוררת שנופלת על המצח, אוסף ביד אחד ומושך. חזק. מחזיק את הפנים שלי מביטות ישירות אלייך כשאני מנסה לאזור קול. "בבקשה?" לוחשת שוב ושוב. "בבקשה...".
אני בטח נראית פתטית לגמרי, לפי החיוך המרוצה שלך כשאתה מסובב אותי בבת אחת ולופת את פרקי הידיים שלי. אני מחניקה אנחות שקטות כשהחבלים נמתחים על העור העדין. לולאה ועוד לולאה, מתיחה קל, מלקקת את השפתיים הרוטטות כשאני מרגישה את קצה החבל עובר מעל ומתחת לעצמו, מהדק את הזרועות זו לזו מאחורי הגב. השדיים הכבדים מזדקרים בכל מתיחה, ואתה לא מרחם עליי לרגע. מותח עד שהחבל נאנק. לא כל הגניחות שלי שקטות.
טפיחה קלה מסמנת לי שסיימת. אתה משחרר אחיזה ואני כמעט נופלת קדימה, לא יכולה לאזן את עצמי בזרועות קשורות. אתה תופס אותי קצת לפני שהפנים שלי מתרסקות את הרצפה, ומניח את הלחי שלי העדינות על האריחים הקרים, מלטף לאט את העורף, מעביר את קצות האצבעות על הזרועות הפועמות בין החבלים.
הנעל שלך מונחת בעדינות על צד הפנים שלי שמופנה למעלה. אני מתנשמת. מייצב אותי בדריכה, שתי הידיים שלך עסוקות בפישוק ובהרמת התחת שלי לזווית בלתי אפשרית מולך. הדם זורם אל הראש והפנים, צמודות בין הרצפה לכף הרגל שלך. אתה מפתל וממקם את האגן שלי לפנייך, נתונה בידייך לגמרי, רוטטת בהתרגשות. אתה צוחק מאחוריי בשקט ודוחף את האגודל שלך עמוק לחור התחת שלי. בלי אזהרה, עמוק, משאיר אותו בתוכי כשאני גונחת ומתנשפת.
לרגע אנחנו נשארים ככה, כמעט בלי לזוז, רק הרטט והאנחות שלי מרעידות את הגוף. אתה מחכה שהנשימה שלי תתייצב ואז מקרב את קצה האצבע לבסיס האגודל שלך. אני לא מעזה לזוז. "את יודעת על מה חשבתי?" אתה שואל בשקט, בקול נמוך שמזיז כל עצב בגוף שלי. אני שותקת, מתנשמת. אתה ממשיך. "חשבתי שאת נהיית קצת חצופה," אתה ממשיך בקול רגוע, מחליק את האצבע צמודה לאגודל אל החור הקטן, מותח אותו בכח. אנחה עמוקה, כמעט נוהמת, משתחררת מעומק הגרון שלי. אני מחזיקה את עצמי כלכך חזק שלא לזוז עד שנדמה לי שאתפקע. שפתי הכוס שלי רטובות ונוטפות לאט על הירכיים. אני יודעת שאתה שם לב.
"תפסת בטחון, את רוצה להחליט מה עושים," אתה ממשיך, מרחיב לאט את המרחק בין האצבע לאגודל, עוד קצת, עוד קצת עד שאני מתחילה ליילל. אתה מפיק מתוכי קולות של חיה, צלילים שלא ידעתי שיש בי. אני לא יכולה לעצור את היללה, בין אנחה של עומק ליפחה של כאב זועם, הברכיים שלי מתחילות לרטוט,
"וחשוב שתדעי, את מבינה, שאת לא מחליטה מה עושים. אין לך שום דרך להחליט מה עושים." אתה מתעלם מהיללות שלי כששלוש האצבעות הנותרות נדחקות במרווח שפערת בין האגודל לאצבע. הכאב כמעט בלתי נסבל, אני מתפתלת תחתייך, הרגל מתדהדקת על הפנים שלי, מעמעמת את הזעקה כשפרקי האצבעות שלך נדחקים לתוך החור, עד שכל האגרוף שלך נעוץ בי. בין האגן לקרסוליים הגוף שלי רועד בכח, רחוק משליטתי, ושלולית קטנה של דמעות נקווית מתחת לפנים הלחוצות את הרצפה.
אתה מפסיק לזוז, מחכה שוב שהנשימה שלי תתייצב. זה מרגיש כמו צנח עד שהיבבה הופכת להתנשמות סדירה יחסית, משהו בין בכי לאנחות. "זה נשמע כואב, גורה." אתה אומר פתאום ברוך, כאילו אתה לא גורם לכאב הזה. "יכאב לך פחות אם תזוזי קצת." אני שונאת אותך. אני יכולה להרגיש את החיוך שלך. אני שונאת אותך. אתה טופח קלות על התחת שלי, מסמך לי להתחיל לזוז. אני שונאת אותך. אני מענטזת לאט, קדימה ואחורה, הכאב מפלח אותי. האצבעות שבתוכי מסמנות לי להגביר. אני שונאת אותך ומגבירה את הקצב, מעמיקה את התנועה, בלית ברירה מעמיקה את האגרוף לתוכי.
"לפחות את מבינה מהר," אתה אומר בחיוך, מחשרר את הנעל מהפנים שלי ומיד דוחק בי להזדף.
"אני שונאת אותך", אני לוחשת, ואתה צוחק בשקט ודוחף את האגרוף כלכך עמוק עד שלרגע אני חושבת שאתעלף. "את לא יכולה לעצור עכשיו," אתה נוזף בי. צודק. אני גונחת מבעד ליבבות.
"אתה תמיד כל כך מכאיב לי" אני ממלמלת, מנסה לשמור על תנועה רציפה ולא להתפרק עדיין.
אתה אוסף שוב את השיער שלי בתנועה אחת ומושך בכח, מסובב את המבט שלי אלייך, מחייך, המשיכה דוחקת אותך עמוק יותר לתוכי.
"רק כשאת מבקשת כל כך יפה".
