ייסוריה של המידה הטובה

אני ככה

קרובה

לכתוב מכתב שנאה

לאהוב ליבי

יש לי מרצה, לא כל כך מוצלח. הוא לא אסרטיבי וברור שהוא היה ילד כאפות. בזמן השיעור אני משתעממת ומביטה לצדדים. מה שאני רואה הוא חבורת סטודנטיות שכולן עם מבטים בסמארטפונים שלהן, ולא די בכך- מריצות בדיחות עליו בקבוצת וואטסאפ. ומדי פעם הוא שואל ״אתן צוחקות עליי?״ אבל לא בכעס, אלא באמת שואל, הוא בטוח רגיל לזה כבר. ואני לא שונה מהן. גם אני לפני כל שיעור מתבאסת ומכריחה את עצמי להגיע. גם אני לא מוצאת עניין בו ובשיעור שהוא מעביר. גם אני עם הפלאפון מדי פעם. אבל אני רןאה שהוא מישיר רק אליי מבט. אני מסתכלת עליו ומהנהנת וזורקת הערות רק כי אף אחד אחרת לא. אני יוצאת מהשיעורים שלו שבורת לב, עליו, על חוסר הכבוד כלפיו. על אנשים כמוהו, על יחס אנושי מינימלי שכל אדם ראוי לקבל. 

אני זוכרת את היום ההוא, כאילו לא עבר זמן כה רב.

אתה הלכת לבית הכנסת ואני חיכיתי לך.

באותו חודש אמרת לי שדיברת עם הרב שלך, ושזהו, עכשיו צריך לעשות את זה נכון. מהפעם הבאה שאני מקבלת, אני בנידה. אנחנו נשמור נגיעה עד שנתחתן כדת וכדין.

אז חיכיתי לך, והרגע הגיע. הבכי שלי התחיל ממראה טיפת הדם הראשונה.

נטרפתי.

שמעתי את צעדיך מחדר המדרגות, ניגשתי לדלת, פתחתי אותה, עמדת שם ונצמדתי אליך, הכי צמוד שיכולתי. התחלתי לבכות ולא הבנת מה קרה.

אני לא זוכרת אם אמרתי מפורשות או שהבנת לבסוף.

הדבר הבא שאני זוכרת הוא שנינו על הספה, שותקים. אתה שוכב ובוכה, אני יושבת ובוכה. 

הבכי שלי מתגבר ואני מרגישה שלא מסוגלת לנשום. נכנסתי לחדר השירותים, נשכבתי על הרצפה, ולא קמתי משהו כמו שעה. 

אני לא זוכרת אם קראת לי או שיצאתי מרצוני.

מאותו היום, לא התחבקנו, לא החזקנו ידיים, לא עשינו אהבה (אז עוד עשיתי אהבה, לא קראתי לזה זיון), לא ליטפתי את העור החלק שלך ולא נישקת את עיניי. 

גם כשעמדתי במבול כדי שתכניס אותי בכוח למכונית, כדי לשכנע אותך לגעת בי כבר, כדי שתרחם עליי כשרטובה באמצע הלילה, כדי שתאהב אותי יותר מאשר את אלוהים, גם אז, לא נגעת. 

אתה נכנס לדירתי בעזרת המפתח ששכפלתי לך עוד בקיץ, בידיעה שאני לא שם. אתה מדליק בשבילי את הדוד כי ביקשתי ממך, קצת נחרד מהבלגן שבחדרי ומהר הבגדים שמכסים לגמרי את הכורסה שלך, וקורס לשינה עמוקה. בינתיים, אני עם חברות, ואסור להן לדעת שאתה אצלי ושאני ״לחוצת בית״. אני יושבת איתן בבית קפה מסביב לשולחן עגול, ומצחיק לי ומעניין אבל אני מגניבה מבטים לשעון. סופסוף קמות. אנחנו עולות על האוטובוס ואני בליבי מודה לנהג (ומתפללת לשלום כל הנוסעים על הדרך) שהוא נוהג כמו משוגע. אני יורדת בתחנה, צועדת צעד, ומתחילה לרוץ. לרוץ למרות שאני עם מגפיים עם עקבים קטנים, לרוץ למרות ש23:00 בלילה, לרוץ למרות שאני עם תיק ושקיות, לרוץ למרות שאתה ישן וכמה דקות לכאן או לכאן לא תורגשנה. אני מגיעה, בחושך מוחלט, זורקת את השקיות לרצפה ואת עצמי עליך, ממטירה נשיקות על חלקים שאיני מזהה בגופך. אני לא רוצה לקום אבל יודעת שלא בא בחשבון מבחינתך שאדחה את המקלחת לבוקר. אני נכנסת למקלחת, מנקה את עצמי לכבודך. יוצאת, מצחצחת שיניים, מתנגבת, מורחת קרם גוף, לובשת חולצה ארוכה ונדבקת אליך. אתה שואל במלמול מה שלומי ואני עונה לך שהכל בסדר ושתישן. אתה שואל מה השעה ומהתשובה מבין שאיחרתי לך בשעה אבל רק מתעניין אם נהנתי. אני רוצה שתישן אבל הצורך לגעת בך חזק ממני ואני מבקשת אישור למצוץ אותו. אתה מאשר ואני רעבה כל כך לזין, לביצים, לחור שלך. אתה ממלמל, מהמהם, הקול שלך שונה מבדרך כלל ומוזר לי לא לראות אותך ולא לשמוע את הקול שאני מכירה. אני מסלקת מראשי מחשבות רעות שמתחילות לצוף ואתה מורה לי לשבת עליו. הכניסה הזו כמו תמיד גורמת לי לבכות. אתה יודע כמה אני רוצה להשתולל עליו אבל לא מרשה לי לזוז. אתה אומר לי כמה נעים לך בתוכי, ואני נמסה מלחשוב על כמה הקשר שלנו השתנה. אתה שואג ופולט את הזרע שלך ואני מנמיכה את עצמי ומניחה ראש על החזה שלך, קולטת שעדיין לא ראיתי אותך. כבר חודש. מבקשת ממך להדליק אור קטן ואתה עונה ״רק לרגע, ואני נשאר עם עיניים עצומות״. לציין שהאור היה דלוק כשעה לאחר מכן, ושפקחת עיניים?:)
אז אני מדליקה את האור ואתה מסתובב על הצד ואני מגרדת לך את הגב ומספרת לך כמה דואגת לך כשאתה במבצעים במילואים. אתה משתעשע ואומר שאני לא דואגת לך בכלל, בדיוק כמו שאתה לא דואג לי, בדיוק כמו שאתה בא רק כדי לזיין אותי. ואני יודעת שאתה אומר זאת כי בדיוק ההפך הוא הנכון, אבל יותר קל להביע זאת כך. אתה מעיר על החור שלך שלא קיבל מספיק יחס ואני יורדת לתקן. אני גאה במקום הזה, כל תזוזת לשון חשובה לי כי היא טובה לך. אתה משנה תנוחה כדי לאפשר לי לנשום בקלות ואני מוקירה לך תודה בלי מילים. אתה מורה לי לעבור לזין שלך, וכשהוא מתקשה לי בפה מחזיר אותי לחור. אתה נעמד לפתע ומצביע על נקודה על המיטה ״בואי לפה״. אני יודעת מה הולך לקרות, כשאתה מזיין אותי בדוגי אני במקום הכי טבעי שלי, טכנית ורגשית. אתה חודר ואני שוב בוכה. אתה שואל אותי אם אני רוצה לומר לך משהו, ואני עונה לך שכן אבל ממשיכה לבכות. ״אני לא שומע אותך״, ואני מנסה לחלץ את הקול שלי תוך כדי שהזין האגדי שלך בועל אותי. אני מודה לך. אני אומרת תודה. תודה על שאתה מזיין אותי עכשיו. תודה שקיימת את הבטחתך ובאת לישון איתי. תודה שקמת למרות שאתה עייף ושתהיה עייף מחר עוד יותר. תודה שאתה תופס בכוח את העור שלי ונכנס ויוצא לאט בעדינות שמטמטמת אותי. אתה אוסף ביד אחת את שיערי ואוחז זו כמושכות. כשאתה מאט את הקצב אני מנענעת את אגני מצד לצד ואתה שואל, ״את מכשכשת בזנב כלבה?״ ואני שומעת את החיוך שלך. אני אומרת לך שאני לא רוצה שזה ייגמר, ככה, להמשיך ככה כל החיים. ואתה מאיר לי שלולא תצא, לא תוכל עוד להכנס.. בסוף הזיון הזה, אני חוזרת למצוץ ושואבת לתוכי כל טיפת זרע שלך.
לאחר מכן, אנחנו מתחבקים, מתלטפים, מדברים, וזה מרגיש חדש אבל כל כך טבעי. אני אמורה להיות בין זרועותיך. אתה אמור לעטוף אותי בך. אני מסתכלת עליך ורוצה לטרוף אותך, אתה בעיניים עצומות וחצי חיוך שלא יורד, אני יודעת שאתה מאושר איתי. אני מכבה את האור, אתה אומר לי לילה טוב ומוסיף עוד פעם ראשונה לרשימה שלנו. הלב שלי מתפוצץ מאהבה ואני מחזירה לך לילה טוב. אתה נרדם ואני נהיית עצובה כי חושבת לעצמי שאתה צריך להיות שלי. אני כועסת עליך שאתה לא נותן לי מנוח ובאותה מידה מבינה אותך. בשעות השינה המועטות שהיו לנו יחד, זזנו הרבה אל נשארנו קרובים. הריח שלך אפף אותי והרגיע אותי, אתך אני הכי מוגנת שרק אפשר. השעון שלך עורר ואני קפצתי בבהלה, קמת להשקיט אותו וחזרת אליי לעוד הכמה דקות. כשקמת סופית התעקשתי שתדליק את האור כדי שאוכל לראותך מתארגן. אתה מתיישב על המיטה ואני מחבקת אותך מאחור, אני שואלת אם יכולה לבקש ממך משהו, ואתה עונה שאני יכולה לבקש. אני מבקשת רשות לקרוא בשמך לפעמים, ואתה עונה ״ברור״ אבל אני אומרת לך שזה לא כזה ברור ושפעם כבר ביקשתי זאת ממך וענית שאין שום סיבה שאפנה אליך בשמך. שאלת, מתי זה היה? עניתי- מזמן. והבנתי.
רגע לפני שהלכת, הכנסת ידך לכיסך ושלפת משם את המטבע שנתתי לך, מראה לי שאני הולכת אתך לכל מקום.

אם אני מצוברחת, זה לא מקנה לי זכות להתחצף אליך. תזכיר לי שאני לא מחמיצה לך פנים, לא מרימה קולי ולא מפנה גבי. אם אני עצובה או לחוצה או מבואסת תתקיף אותי בסטירות כדי שהבכי יצא מתוכי ואוכל לחזור לעצמי. תאפס אותי. תאזוק את הגוף שלי באזיקי ידיך, תוריד את ראשי לאזור חלציך. תפתח לי את הלב כמו שרק אתה יודע.

אני קוראת אתכן,

כלבות/שפוטות/נשלטות/שפחות

איך שתבחרנה.

אני קוראת את האהבה והכמיהה שלכן לאדונים שלכן.

אני יודעת, 

אני יודעת את ההתמכרות שלכן

אני יודעת שבלעדיו אתן אוויר

אבודות

רק הוא קיים

רק הוא ממלא 

את החור שאתן.

כל אחת בטוחה,

ששלה הוא הפלא הגדול ביותר

יישות נדירה.

כולכן צודקות.

אדונים/שולטים/מלכים,

אתם רואים? מרגישים?

מעריכים?

את המסירות..

אני מתגעגעת אליך..

לבי נצרב בשיפודי האהבה

הקשה הזו

הבלתי אפשרית.

אני יודעת שתמיד תהיה הכי הכי הכי שהיה בשבילי,

אבל לא יכולה שלא לקוות להכי הכי הכי שיהיה אפשרי.

מעניין

אם אני עלולה

למות

מהגעגוע

הזה

כמה שסערה

ממחישה רחשים מבפנים.

איך שירה של פעם הייתה נותנת להם להשתלט עליה.

לרחשים המטונפים, הגסים, הסוטים, המעצימים, המביכים.

איך שירה של פעם הייתה מוציאה לפועל סערות פנימיות החוצה. 

במכות. יריקות. כל הבא ליד.

הייתי מחפשת מחוללי סערה.

שיר אהבה פשוט, פשוט שיר אהבה. שיר לשירה. פשוט שיר אהבה לשירה.
שיר אהבה שאם היית מסוגל היית כותב לי. אתה לא מסוגל. אז שיר אהבה פשוט לשירה שיום אחד מישהו ירצה לכתוב לי. אני מקדימה אותו ומדמיינת אותו קיים בחיי, קיימת בחייו, כותב לי כשהוא מחייך בלב מלא.
אני אוהב את המלמולים שלך כשאת ישנה ואת התה שאת שותה ללא סוכר. אני מחכה כל הימים לערבים, אז חופן את שדייך הכבדים בידיי. אני לא אומר לך מספיק כמה הדאגנות שלך כלפיי משעשעת ומחממת אותי. את האדם שאני רוצה לשתף במה שקורה לי במשך היום מבחוץ ומבפנים. אני אוהב את תנועת ראשך הקלה בה את מזיזה את הפוני מעינייך. אני אוהב שאת שולחת לי תמונות חשופות שלך, ושאת אף פעם לא מסרבת לזין שלי. אני נמס מהחיוך שלך כשמתחיל ברדיו שיר שאת אוהבת או כשאת רואה תינוק/גור. אני מתגרה כשאת נושכת את שפתייך בזמן שאת ממתינה למשהו שיקרה. אני מכור לאופן בו את מוצצת בתאווה ורעב. אני יכול לא לזוז שבוע כל עוד את עושה לי נעים בגב.

האהבות שלי לא נגמרות,

אני מכריחה את עצמי לרסנן

כדי לשמור על כולנו.

אני אוהבת הרבה.

הרבה גברים.

הרבה נשים.

אוהבת הרבה בעוצמה,

אוהבת בהרבה סוגים.

בכל נקודת זמן יש מקום 

לאהבה גדולה אחת.

אהבה לגבר הזה, 

שהוא הכל אבל הכל בשבילי,

עומדת להפוך מהכל לכלום.

אני לא עומדת יותר

בלא להיות 

הכל בחזרה.

אני רוצה ליטופי וצביטות

בוקר.

אני רוצה חזה להתחפר בו

בלילה.

זה לא שלא אהבתי,

זה לא שלא אוהבת,

זה לא שלא אוהב אותך 

עד סוף ימיי. 

"And my heart told my head:
Let the love grow,
But my head told my heart:
This time no.. this time no.."