ייסוריה של המידה הטובה

נרות זה כבר לא רומנטי. זה עוד דבר שהיה תמים שנים עד שברגע אחד הציבו אותו למטרה שונה. עומד מעליי. כל כך פוחדת. ויכולה עדיין לשחזר את הטיפה הראשונה הקטנה השקופה-לבנה שירדה כמו מבול אכזרי, ושנייה לפני שנוחתת על עורי החלק, עוצמת עיניים ונשרפת. מגלה עוד חלק מזוכיסטי בי. אני חיה. רוצה עוד.

הניגוד לא איחר לבוא, הבחורה הגיחה עם קוביות קרח והוליכה אותן לאורכי. קר לי. ועכשיו חם. וקר. וחם. ואני מתרגשת וקצת יותר סומכת עליהם כי הם עושים לי טוב. בגוף. בנפש. הדפוקה שלי.