לפני 10 שנים. 22 בינואר 2014 בשעה 20:58
מעניין אותי עוד כמה שנים אצטרך לסבול מדפיקות לב מואצות כשאתה נקרה בדרכי.
בחלום, במחשבה, במציאות.
כמה עוד אברח ממך ברגליים רועדות, סחרחורות מפילות ופחד מהרגע הבא?
מתי תפסיק להיות האדם שיעצור כל רגע בחיי, יקפיא הכל?
בקרים שאני קמה ומגלה שהיית רק חלום ואולי סיוט, מקומות שאתה בהם ואליהם לא אלך. משפטים שאמרת, ריחות שיהיו לנצח אתה,
תמונות ילדות כשחשבנו שאנחנו גדולים ומבינים מספיק.
מה שנתת ובעיקר מה שלקחת.
הרעש של המנוע הזה שאני שומעת מבחוץ, שפעם היה סימן לבואך.