לפני 10 שנים. 17 בפברואר 2014 בשעה 10:50
לפעמים בלילה אחרי שאתה נרדם במהירות האור, אני נשארת לבד עם עצמי. וזה לא הלבד שאני אוהבת. זה לבד בודד. אתה הרי לידי אבל אני נשארת עם התחושות והמחשבות והסטיות והרצון לפורקן. ואז כדי לא לקום בעצבים, כדי לא להעיר אותך בצעקה, אני מתחילה לבכות. בכי חרישי שנועד לנחם בתקווה שכמה דמעות ילטפו אותי ואוכל לישון בשקט. אבל הבכי גובר. ואני על סף לסטור לעצמי. אני מנסה לבלוע את העלבון והעצב והפחד והבלבול שהבכי שלי מכיל. אני עם הגב אליך, נצמדת לקיר ונותנת לשמיכה לעטוף אותי ולייבש. הלוואי שלא היית ישן כל כך חזק. הלוואי שהיית מתעורר ושומע ודואג לי ושותה את הדמעות. והלוואי שהייתי מצליחה להסביר את עצמי, מה קרה לי, למה אני ככה. אני לא מצליחה להבין.
כמה שורף לי להתגעגע. כמה נמאס לי מהשוואות. כמה אבסורדי לבקש ממך להכאיב ולענג.
הכל זמני. אבל אני שם.
