״אני ישנה וליבי ער״
קטעי קטעים של הבזקים מאמש.
איך כל כך מהר מרגישה כל כך שייכת.
זה הרגיש לי טבעי, להיות שם.
מביט בי בעיניים הכחולות האלה שלך, שהסתכלו על נשים רבות לפני בואי ועוד תסתכלנה על רבות אחרי לכתי. אבל גם חייכת.
הבועה התל-אביבית שלך קסמה לי.
סופגים לתוכנו חומרים שישכיחו את הדאגות מהראש ואת הכאבים מהגוף.
כל מילה שכתבת אמת. כל הבטחה בין שורותיך קיימת.
הכאבת לי. כמו שהייתי צריכה. כמו שהיית צריך.
הלשם כך התכנסנו?
יודעת שאני לא שלך. יודעת שהכינויים המשוייכים בהם השתמשת, זמניים.
יודעת ומתענגת עליהם כל עוד יכולה.
הנסיעה אתך במכונית שמאפשרת לראות את השמים הכהים.
״שמים״, אמרת לי. לא להגיד.
המונולוג שהקראת לי בקול הבס הבוער שלך.
היריקה שירקת על פניי ומרחת, החגורה שקיפלת והנפת על עורי.
הקערה שאילצת אותי ללקק ממנה כמו כלבה.
השאיפה הצורבת שקירבת אל פי הנפוח מאיברך
כשקשורה לתיקרתך בחבליי שעשועיך, בחוטי החלטותיך, נתונה בידייך.
מעיף אותי ממך בסטירה ומקרב חזרה בחיבוק. גורר אותי ומקלל אותי וקשה לי לשמוע.
רומס את כבודי.
בבוקר כשרק פוקחת עיניי אתה כמו חיה טורפת מתנפל עליי כובש אותי בועל אותי בכל גודלך וחוזקך.
לא שלך אבל מסומנת-אם אתפשט תראה מה השארת בי.
אז מילה שמהדהדת בי....
-תודה-