צלקות חיצוניות הן לא צלקות פנימיות. הן שונות. צלקות פנימיות לא רואים ואין האפשר להוכיחן. לכי תוכיחי שפגעו בך לכי תוכיחי שנשרטת והצטלקת ושמה שאת אומרת ושאיך שאת מתנהגת הם תוצאה של העבר. זה לא סימן כחול ולא פצע קטן ומדמם. זה בפנים. הלוואי שהיית רואה פנימה. בגלל זה צריכה שיכאב בחוץ. להוציא את שכואב בפנים. אמרת מילים קשות ופוגעות והוספת שאם לא היו הן אמת לא הייתי נעלבת. קשה להשלים, לא מוכנה לקבל שאלו ניצנים של מי שאני, ואבוי מה יקרה אם אתן לעצמי להשתחרר ולעשות את כל העולה ברוחי. אם אני לא מצייתת זה כי צריכה להיענש, לא כי לא מכבדת אותך.
אם מישהו רוצה שתלכי כי פגעת בו, מה אמורה את לעשות? להתלבש, לארוז תיקך בזעם ולעמוד ליד הדלת שייקח אותך משם? או אולי אפילו לצאת לבדך מדירתו? אבל את לא רוצה ללכת. את רוצה להישאר להילחם שיבין שאכפת לך כי אם הוא זורק לך מילה על פרידה ואת מתנהגת בדרמתיות ומאפשרת לו להוריד את המסך בניכם, את לא עומדת על מה שאת רוצה. אבל את בכלל לא רגילה לרצות. להחליט. זה התפקיד שלו, לומר לך מה לעשות, ועכשיו הוא אומר לך די. הוא לא רוצה. חצי ישבן על הספה חצי ישבן נעמד. מבולבלת שכמוך. לציית? הוא לא נותן לך יותר לצלול בתוך עיניו, הוא רק מסיט ממך מבט מאוכזב. את לא מכירה אותו. איך מחזירה אותו אליך רק לרגע, בידיעה שבקרוב את זו שעוזבת.