ייסוריה של המידה הטובה

כבר שנים שאני ״מחזיקה את ידו״ בכל צעד בחייו. בכל משבר בכל שמחה. נוסעת שעות כדי להפתיע אותו, כי החברים קצת משוגעים והמשפחה קצת מפורקת. אז אני שם. בין הבודדים לידם מרשה לעצמי לעשות שטויות , לשיר ברצינות, ליצור משהו.

ועשיתי טעות לפני שנתיים, ואחרי אלפי תחינות סלח.

אתמול נפל לו אסימון מזורגג, ״סלחתי מהר מדי״.

אז למה כל זה? איך משליכים חברות בן רגע? באמצע הלילה לפני השינה, בשורה נוראה.

בא לי להגיד, שילך לעזאזל, איזה שקר שזה יהיה..

ורק המחשבה, ״אני כנראה עושה לו רע אם מוותר עליי״, גורמת לי לשחרר.

וקמה בבוקר,

ועוד מילים דוקרות, הפעם ממישהו אחר, יקר.

שוב שגיתי?

שוב לא הבנתי נכון?

שוב מילה לא במקום?

שוב רגע של חוסר תשומת לב?

להתחיל לשנוא את עצמי שוב?