ייסוריה של המידה הטובה

בעייתי, כל פעם מחדש, להתחיל להסביר, כי כשאתה אוסף אותה לראשונה, אתה מגלה שחייבת לשבת מאחוריך, לא יכולה מקדימה, מפחדת, זוכרת התנגשות משאית.
היא מאורגנת, צנועה מבדרך כלל, מנסה לשמור על עצמה קצת. היא מחייכת ואתה ישוב ברכב. היא מתרקבת לצד שלך, אתה פותח חלון, היא מתנצלת, אבל לך לא משנה, היא תשב לידך. אבל, לא קשור אליך, תבין, היא בחרדה. אתה מבין, אבל אתה אומר לה, שעכשיו היא אתך, והחלטת, היא תשב לידך. החיוך נמחק לה, והיא על סף להסתובב ממך, אתה רואה זאת בעיניה המושפלות. היא עומדת ושקטה. אתה מורה, כנסי לידי. ושוב חיוך מתנצל ואתה מתחיל להתרגז. היא מבטיחה שבדרך חזרה תנסה, אבל בבקשה, עוד קצת בטחון, גם ככה קשה, פגישה ראשונה, רועדת, ועכשיו גם פנים מול פנים עם טראומה? עדיין לא.. אין סיכוי, אתה אומר לה, לא מרפה לא מוותר לה. היא מנידה בשלילה ואתה עוד רגע מאבד אותה. אתה יוצא מהמכונית. אתה כל כך גדול לידה, ולא רק במידה, אתה מרגיש אותה מתכווצת לנוכחותך. מרים את ראשה דרך הסנטר, מחייב מבט בעיניים. מבט בעיניים. מגע קלוש בקצות האצבעות.. מלטף מצח.. היא עוצמת עיניה.. מרגיש אותה מרפה, היא שלך.