ייסוריה של המידה הטובה

חשבת שזה עונש הולם, לא מכאיב, אבל ילמד אותי לקח. רצית להוכיח לי שגם כשאינך לידי, אני שייכת לך. אז הפשטת אותי, פרשת על הרצפה שמיכת פיקה, קשרת סביב צווארי קולר, חיברת לו רצועה, ואת הרצועה חיברת לידית הארונית שבסלון. זה היה בוקר, וידעתי שאתה עוד צריך ללכת לעבודה ועד שתסיים את קפה הבוקר שלך, אשתחרר. אסרת עליי לפצות את פי, אך השארת אותו יתום מגאג. ״את צריכה להצליח לשתוק לבד.״
אני עצובה, שקועה קצת בעצמי קצת בך, עד שקולטת אותך מתכופף אליי, לרצפה, מסתכל עליי ומנשק לי את המצח, כאילו שזה יעזור לתסכול שחשה מבפנים. ״אני משאיר אותך ככה, תהיי ילדה טובה.״ נאבקת אם למרוד ולצרוח ולבכות ולהשתולל ולהתחנן שתשנה את החלטתך, אבל מחליטה לתקוף מהכיוון השני. אני מסיטה ממך את מבטי ונשכבת על צידי. לא נותנת לך לזכות במראה דמעותיי. ״חבל שאת ככה.״ אומר רגע לפני שטורק את הדלת אחריך. מעולם לא הייתי כה מבולבלת ומלאת שאלות. מתי תחזור, אם תסלח, אם אני אסלח. הזמן לא זז. כשכבר בשלה להתיישב, אחרי שהבד שתחתיי נספג בנהרות עיניי, רואה שהשארת לי סלסלה קטנה עם פירות, עכשיו קיץ ואתה יודע שזה הדבר היחיד שלא מסוגלת לעמוד בפניו. אוכלת ענב ומישמיש. ראשי ריק ממחשבות, אני ריקה מתוכן, כמו חפץ שתקוע במקום, כמו שבויה בכלוב. אני מרגישה חלשה. אני לא יודעת כמה זמן בדיוק עבר, אבל כשהמפתח הסתובב בחורו, בחוץ כבר אור אדמדם של שקיעה. אני מחליטה להישאר קפואה, מחליטה שגם אם תרשה לי, לא אדבר, מחליטה להעניש בחזרה. אתה כנס ומיד מתקרב אליי, מאחוריי גבי שומעת את ההתלבטויות שלך, איך ניגשים. אני תוהה אם אתה עדיין חושב שזה היה הדבר הנכון לעשות. אתה משחרר את הרצועה מהידית, את הרצועה מהקולר, את הקולר משאיר על צווארי, ״קומי,״ מצווה ואיני מגיבה. מרים אותי בכח ואיני עוזרת, נותנת לגופי להיות כבד בידיך. מניח אותי על הספה ואני מביטה בנקודה דמיונית מולי, רק לא להביט בך, למרות שמחכה ליפול לתוכך. אתה מלטף את שיערי, מסביר שלא הייתה לך ברירה. אני מתפלאה מהרכות בה מדבר אליי, מבינה שלא היית פחות כבול ממני היום. היית איתי כאן, שם.