אין רגע ביום שהמחשבות האלה מרפות ממני;
מדמיינת את עצמי בשמלה החדשה השחורה, עם העקבים העדינים שלי, נוהגת עד אליך רטובה להפליא. עולה במעלית(מה שהיה יכול לקרות שם..) יוצאת בקומה שלך, נעמדת במפתן הדלת, לוקחת נשימה ומצלצלת. הכל יכול לקרות, אולי אינך בבית, אולי אינך לבד. צעדים כבדים נשמעים מפנים דירתך, אני בוערת. ברגע חדר המדרגות האפלולי מתמלא אור ודמותך נגלית מולי. תמיר ובהיר, עינייך כבדות, כבר מאוחר. אתה מתפלא, עושה צעד אחורה. שותק. שותקת. אני לא יודעת מה אתה חושב, כרגיל. כועס עליי שבאתי בלי להודיע? שמח שניצבת מולך לגמרי בשבילך? אני בוחרת לחייך. להסתכל לך עמוק באישונים המכווצים ומחכה להזמנה, להכנס. אתה סר מדרכי, חוזר לסלון. עדיין שותק. אני נכנסת לאט, מנסה שלא להרעיש. סוגרת מאחוריי את דלתך. מתקרבת אליך ומחפשת בעיניי את האישור בעינייך. אני משתגעת מהרצינות שלך, מהיכולת שלך לעמוד בפניי, מבלי להתערער, להתנפל. אני נותנת לרגע לקרות ונשאבת לרצפה, למקום שלי בין רגליך. מפחדת לגעת בך ובכל זאת מושיטה אצבעות מהוססות לקרסוליך החשופים, מרגישה אותך נדרך. ידיי לא מחזיקות מעמד בעדינות וזרועותיי מתלפפות סביבך.. נואשת למוצא פיך, נאנחת. אתה מתייצב על הספה ומתכופף לכיווני, תופס כל כך חזק בשיערי, מצמיד את ראשי לרצפה הקרה. לא מוצאת את עצמי, לא יודעת מה להרגיש, מוצפת. התגעגעתי אליך. אתה נעמד.
״תמצצי.״
פתאום שומעת.
בזהירות מסתכלת אל-על, מתרוממת על ברכיי ומורידה באחת את מכנסיך ותחתוניך, משליכה לצד וחוטפת סטירה שמזכירה לי שאני כבר לא אדון לעצמי, שבלגן לא מתקבל אצלך, שההרגלים שלי לא רלוונטיים.
ממהרת להתנצל בפניך ומקפלת בקפידה, מניחה בקצה הספה.
הפנים שלי שורפות ואני כמהה להצמידן לעור גופך, מחפשת מרפא. אתה לא נותן לשחק בכלליי. קם ונעלם לי פתאום, בצעדים מהירים נכנס לחדר השינה ורגע אחרי אתה עם חגורת העור המקופלת שלך, שאני כבר מכירה. מסובב אותי, דורך על גבי שייצמד לרצפה והחזה שלי כמעט מתפוצץ מהלחץ. הפעם, בלי חומר טשטוש, כשכף רגלך עוד מוודאה שאני הכי נמוכה שיכולה להיות, מניף עליי את כל כוחך שהצטבר בחודשים שחלפו. אני בוכה. מוציאה בדמעות את הכאב הפיסי והנפשי שלי, את המצוקה שחוויתי את ההשלמה שחווה כעת.
בכמעט רכות, אתה מעלה אותי לספה, אני על הגב, ולאט אתה חודר לגופי, אל נבכי נשמתי, נכנס ויוצא קובע מחדש בעלות, מגיע לכל הקצוות והדפנות, אין מקום לאחר.
פוקחת לרגע עיניים ורואה את ידך מתקרבת אל פניי, ובאינסטינקט מסיטה ראשי מחכה למכה שתבוא, אבל במקומה אתה פוצה את פיך, ״פקחי אותן, הביטי בי.״ מביטה. חצי חיוך מבצבץ ממך. מרגישה בתוכי את נוזל הנחישות שלך. יוצא ממני, נשכב עליי. מלטפת ראשך, גבך, הכל רטוב, זיעה, דמעות, הפרשות של תשוקה. אתה קם, וכמו ילדה קטנה שנרדמה במכונית, מרים אותי אליך, פניי בצווארך, מוביל אותנו למיטה. שם, לוחשת לך את המילה האהובה עליך.
נגמר.