בקורס 'מבוא לפסיכולוגיה התפתחותית' למדנו על סוגי הורים. יש ארבעה סוגים – הורה סמכותני, הורה סמכותי, הורה מתירני והורה דוחה מזניח.
פירטו בפנינו כל סוג. הוריי הם בין מתירנים לסמכותיים, אולי קצת יותר מתירנים.
כשפירטו בפנינו בהרחבה על ההורה הסמכותני סיפרו שיש לו רמה גבוהה מאוד של דרישות מצד הילד ורמה נמוכה של היענות עבורו. הוא אינו קשוב לצרכיו ורגשותיו של ילדו, דורשים ממנו צייתנות ונוטים לכפות את מרותם באמצעות איומים ועונשים.
היה לי קשה לשמוע על סוג ההורות הזה, והתעצבתי על אותם ילדים .
בתוך החמלה, העצב, והפליאה מסוג ההורה הזה, משהו בתוכי התגרה.אולי מפני שסוג ההורות הזה כל כך זר ורחוק ממני, הוא מסקרן אותי.
מדי פעם עולות בי מחשבות על איזו מן אמא אהיה, וכהשלמת המחשבות, מנסה לדמיין לי את השילוב בין האמא שאהיה לבין האבא שיהיה בעלי.
בעלי..
מילה כה גדולה בפני עצמה. הרבה לפני שיגיע ילד לעולם. בעלי. הבעל שלי. הבעלים שלי. שאני רכושו. האישה שלו. שייכת לו. הלוואי שבאמת יהיה לי בעל כזה, שיראה את החיים כמוני.
ידוע שבחינוך צריכים להיות גורמים רבים כמו חום, אהבה, הקשבה, אכפתיות – ואת זה יש לי תמיד ובשפע.
אך עם זאת הצבת גבולות, אסרטיביות וקפדנות הכרחיים גם הם.
וכאן אני בבעיה.
ברור לי שצריכה לעבוד על עצמי ולסגל לעצמי תכונות אלו.
אבל גם ברור לי שאצטרך גבר שזה טבוע בו.
ואולי ממנו אלמד.
ברור לי שאצטרך גבר כזה, לא רק לגידול ילדים.
