ייסוריה של המידה הטובה

אמרת לי להבין את הדכאון של אחרי, לא להיבהל ממנו אלא לקבל.
אני מנסה לשחזר את התחושות מאתמול אבל אני עדיין בבועה ותחתיי חסרה קרקע יציבה.
זה מרגיש כמו חלום, ואני לא זוכרת את פרטיו אבל מרגישה על עצמי את ההשפעה שלהם. תסביר לי, מה עשיתי שברכיי כך נחבלו? מתי הצלפת בי מבלי שאשים לב? למה האף שלי אדמדם ופי קפוץ מחריקות שיניים. בכל חוריי תרת הלילה ועוד קצת גם בבוהוריים. עם המוסיקה ההיא, ששמעת בצעירותך ועוד מתנגנת בראשי. ועם אישה זרה שפתאום צצה עם מצלמה גדולה ביד, מחכה לפריימים שנספק לה, שיספקו אותנו. שימחישו. אתה האבא ואני הילדה שלך שאתה מזיין חזק ופותח ומרחיב ומשתין ויורק וסוטר וגורר. אני הבובה הקטנה שלך, שאתה בא ובועל אותה מהריק וממלא אותה בעצמך. ולפעמים אני נהנית ולפעמים פוחדת, כי סיפרת לי שאתה רשע, לא אדם נחמד, ואני ממאנת להאמין. ממשיכה לראות בך איש קרוב, חוויה שעושה לי טוב ושאני עושה טוב בחזרה. וחשבתי שזה ימשיך כך ויהיה לי קל. היית יפה אתמול, כמו תמיד אבל יותר. אולי זו התספורת החדשה, החזירה אותך עשור לאחור ונראית לי רענן וטורף. היית יפה והייתי רעבה לכל מה שתחליט עליי, משתוקקת להכיל את כל אורכו של איברך, עד הסוף, בשלושה חורים. הצלחתי.