לפעמים הצורך שלי בכתיבה, חזק יותר מהצורך שלי לנשום. לפעמים הנשימה פשוט נעצרת כדי לפנות מקום למילים הכתובות. גם להקליט ולהסריט את עצמי ניסיתי. לא הצלחתי.
כשסערה משתוללת אצלי בפנים, אני מעדיפה להעסיק את עצמי בדברים אחרים. שיחת טלפון עם חברה, צפייה בסרט, קריאת ספר ולחיות לכמה דקות חיים של אחרים. לשים מוסיקה בווליום חזק, ללבוש בגדים זנותיים ולרקוד מול המראה. לצאת להליכה.
כשסערה משתוללת אצלי בפנים, אני בורחת. אבל לא תמיד. אני מתוסכלת כי לא יודעת איך לתקן טעויות ובעיקר כי לא מצליחה להימנע מהן. אז כותבת. הדף יכיל. יקשיב. לא ישפוט, לא יכעס ולא ירחם. מילותיי ודמעותיי לא נוגעות לו.
אז לפעמים אני מרשה לעצמי לספר.
ולפעמים כשאני כותבת, אני בוררת מילים למקרה שמישהו יראה. למקרה שאראה למישהו. פעם לא הייתי מראה. היום יותר.
לפעמים אני מסתכלת על עצמי במראה ורואה ייחודיות. לא מצליחה להחליט אם יפה. יום כן יום לא. אבל ייחודית. אני שונאת שאומרים לי שאני דומה לאנשים אחרים.
לפעמים אני רוצה שקט מכל העולם. לנעול את עצמי בחדר ולחיות את עצמי או לפחות את החלומות והפנטזיות שלי. לפעמים אני צריכה לצאת מהעולם שלי ולחוות דברים אחרים. אני נמצאת בקיצוניות. מרגישה שיש חלל שאני צריכה למלא. העיקר לדבר, לארח, לשתות, לעשן, לצחוק. רק לצפות מהצד באנשים נורמליים כדי להרגיש קצת כזו בעצמי.
מזל שיש לי את החברות שלי. הן כבר מכירות אותי, ואוהבות. אני מפחדת להתחיל חברויות חדשות. אני מרגישה שקרנית כשאני חושפת את עצמי בלי החלק הכי חשוב. "איזה שטויות, זה לא הכי חשוב." זה כן הכי חשוב. לי. זו המהות שלי וכשאני לא מתקיימת לפיה, אני שקרנית. והכי נורא זה לשקר לעצמך.
להתחיל שנה ראשונה מתוך ארבע, שבה ברור לי שאשב הרבה על תחת לא חבול. שברור לי שבקושי יהיה לי זמן לשכב על ארבע על הרצפה כדי להרגיע את עצמי. בה אצטרך לדאוג לעצמי למזון ובגדים וסדר וציונים. בלי זמן לטפח את מה שמחזיק אותי יותר מהכל.
הסערה שמשתוללת אצלי בפנים, היא אלימה. היא רוצה להכאיב לי. ובעצם גם אני רוצה זאת בעצמי.
כמה משפיל היה להתחיל לרמוז.. תכאיבו לי.. אל תעשו לי נעים בחוץ, רק בפנים. אל תלטפו, תיסטרו לי כבר לעזאזל.
איזה שקר זה.. לתת למי שקרוב אליי לחשוב שזה רק סוג של משחק מקדים. "אתה תהיה האדון שלי ואני הכלבה שלך.."
במיטה תפליק לי ותעשה שיכאב ואם אפשר תשאיר סימנים כדי שיהיה לי במה להתגאות. זה לא זה... איזה שקר... זה בנשמה שלי. לעזאזל זה טמוע צרוב שרוט עמוק בנשמה שלי. אני מתחילה לפחד מזה. פעם זה היה כדי להרטיב אותי.
יש לי רצונות. זו שליטה מלמטה? העובדה שיש לי רגשות ונטיות למרות שאני שייכת למישהו? לפעמים אנחנו נגד דברים למרות שאנחנו חסרי ניסיון.
למה כשאני פותחת את הפה על הסוד שלי, אני מרגישה אשמה? אני מרגישה צורך לתרץ ולהסביר את עצמי. "באמת שאני זקוקה לזה." זו לא גחמה, זה לא "אקשן לחיים", זו למידה. אני רוצה לחנך את עצמי דרך מישהו אחר. לשחרר. זה כל כך קשה.. זה כל כך מעצבן ולא הוגן ששולטים דורשים ממני בכזו קלות ראש. "אם את כאן, ומגדירה את עצמך ככלבה, תתנהגי בהתאם."
ואם ההתאמה שלך נוגדת לשלי? ואם אני לא ככל הכלבות שהיו לך? ואם אני רוצה להיות "שירה הכלבה" כדי להרגיש שאני לא נאבדת בתוך הכלבה החייתית הזו?
אני חייתית. אני מודעת לזה ואוהבת את זה. זה שורשי, טבעי, פנימי, קדמוני. אני נשלטת. אני זקוקה שישלטו בי. שיהיו אחראיים עליי. שיסירו ממני כובד כדי שאוכל להיות רגועה ולהיות הכי טובה שלי. אני אישה שתעשה את המקסימום רק אם יהיה לי גב חזק של גבר שאני סומכת עליו.
איזו טעות. כמה תלותי ומסוכן זה. לתת את חיי כך. אדם צריך לעמוד בפני עצמו, בלי קשר לאדם אחר. לא יכול להיות שאני לא מצליחה להרגיע ולשמח את עצמי.
זה לא היה אמור להיות כך. מישהו היה צריך להגן עליי פעם. חיפשתי הגנות במחוות שיקריות.
לא עליי אני יושבת ובוכה עכשיו. אלא עליו. על איש שרחוק ממני. חזק יותר מהכל. כמעט ולא ניתן להשפעה חיצונית. האבסורד הוא, שזה מה שאני צריכה. ומצד שני, אני מייחלת יום אחד להצליח לחדור לליבו של אחד כמוהו. ולא, שלא ישחרר.
עולם הפנטזיות הזה.. המחשבות על אהבה טהורה שמבוססת על חברות. ושגם תהיה תשוקה ומשיכה וזיון משוגע אבל גם אסרטיביות וראש על הכתפיים ולא נשכח חוש הומור כמובן. כמה אופציות במהלך השנים.. כמה ניסיונות להתקרב אליי.. אבל אין טעם.. אפילו שמבחוץ הם מושלמים. איזה שיעמום.
יותר מדי חלומות, אי אפשר את כולם ביחד.