הלוואי שלא הייתי חושבת מה חושבים עליי.
הלוואי שהנסיעה על הכביש הייתה עבורי תרפיה, התבודדות עם עצמי בתוך קופסת הפח הזו שנקראת מכונית. במקום זה אני בפחדים. אני נוסעת מהר מדי? לאט מדי? אני אצליח לעקוף? יש בכלל טעם לנסות? האורות דולקים? לא הגבוהים, יופי. אותתתי לפני הפנייה? להיצמד למכונית שמלפניי כדי שהמכונית שאחריי תהיה מרוצה או להפך? להאיץ בכתום או כחוק רק בירוק? לקבוע מסלול נסיעה מראש כדי שהנסיעה תלך חלק ולא אעכב או ארגיז נהגים אחרים או לשוטט לי ולזרום בכבישים כדי שיהיה לי נעים ורגוע?
אני כל הזמן רוצה לרצות את כולם. אמא שלי טוענת שאני צריכה הרמוניה וכשהיא מופרת אני מתערערת. נמאס לי לנסות לשמח אחרים כל הזמן. נמאס לי לתת לכל אחד את מה שהוא רוצה ממני מבלי לעצור ולחשוב מה באמת אני רוצה, מה מגיע לי, למה אני מסוגלת, כמה אני מסוגלת. לספוג. להכיל. להתאים את עצמי.
אני צריכה להעניק בלי גבולות.
למישהו שיש לו מספיק מקום.
מישהו חסר גבולות.
לפני 8 שנים. 17 באוקטובר 2015 בשעה 19:59
