לפני 8 שנים. 20 בינואר 2016 בשעה 13:11
יש לי מרצה, לא כל כך מוצלח. הוא לא אסרטיבי וברור שהוא היה ילד כאפות. בזמן השיעור אני משתעממת ומביטה לצדדים. מה שאני רואה הוא חבורת סטודנטיות שכולן עם מבטים בסמארטפונים שלהן, ולא די בכך- מריצות בדיחות עליו בקבוצת וואטסאפ. ומדי פעם הוא שואל ״אתן צוחקות עליי?״ אבל לא בכעס, אלא באמת שואל, הוא בטוח רגיל לזה כבר. ואני לא שונה מהן. גם אני לפני כל שיעור מתבאסת ומכריחה את עצמי להגיע. גם אני לא מוצאת עניין בו ובשיעור שהוא מעביר. גם אני עם הפלאפון מדי פעם. אבל אני רןאה שהוא מישיר רק אליי מבט. אני מסתכלת עליו ומהנהנת וזורקת הערות רק כי אף אחד אחרת לא. אני יוצאת מהשיעורים שלו שבורת לב, עליו, על חוסר הכבוד כלפיו. על אנשים כמוהו, על יחס אנושי מינימלי שכל אדם ראוי לקבל.
